שלושה פסקי דין קצרים של בג"ץ שניתנו כולם אתמול (יום ד', 1.8.18), בנושאים שונים בתכלית: דיני עבודה, התנחלויות ופרשות נתניהו.

• בג"ץ 4123/18: עוה"ד שחר בן-מאיר ויובל יועז ביקשו לפרסם את תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו לנוני מוזס בפרשה 2000. השופטים ג'ורג' קרא, ניל הנדל ומני מזוז דחו את העתירה. אורך פסק הדין: שבעה עמודים. המשיבים: המדינה, נתניהו ומוזס. סכום ההוצאות בו חויבו העותרים: אפס שקלים.

• בג"ץ 1915/18: שחר בן-מאיר וחיים מנור ביקשו לבטל את הפיצויים למפוני נתיב האבות בגוש-עציון. פסק הדין במלואו: "לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת טענות בא-כוח העותרים בעל פה, המלצנו לבא כוח העותרים כי יחזור בו מהעתירה, הואיל ולא מצאנו בסיס משפטי להתערב. לאחר הפסקה, בא-כוח העותרים הודיע כי קיבל את ההמלצה". השופטים: ניל הנדל, עוזי פוגלמן וג'ורג' קרא. המשיבים: המדינה, מועצות ואגודות ביו"ש, 79 מתיישבים. סכום ההוצאות בו חויבו העותרים: אפס שקלים.

• בג"ץ 5731/18: שלום דראב, המייצג את עצמו, מבקש לבטל פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה שדחה את תביעתו להכיר במחלת הסוכרת ממנה הוא סובל כתאונת עבודה. השופטים מני מזוז, ניל הנדל ודפנה ברק-ארז דוחים על הסף את העתירה, בלא להזדקק לתגובת המדינה, שכן אין עילה להתערבות נדירה בפסק דינו של הארצי. אורך פסק הדין: ארבעה עמודים. סכום ההוצאות בו חויב העותר: 3,000 שקל לטובת אוצר המדינה.

עכשיו נסכם. היו שתי עתירות של עותרים ציבוריים בנושאים שתפסו ותופסים כותרות, והייתה עתירה אחת של אדם המשוכנע שנגרם לו עוול אישי. בעתירה הציבורית הראשונה נדרשו תגובות של המדינה ולצידה שני אישים שיוצגו בידי ארבעה עורכי דין. בעתירה השנייה נדרשו תגובות של המדינה ושל רשויות מקומיות, ולצידם שתי אגודות ו-79 אזרחים שיוצגו בידי ארבעה עורכי דין. בעתירה השלישית לא היה צורך בקבלת כל תשובה שהיא.

בעתירה הראשונה לא נפסקו הוצאות למרות שהיו מי שנדרשו להוציא כסף מכיסם על הייצוג. כנ"ל בעתירה השנייה, לגביה אף נקבע שאין לה בסיס. בעתירה השלישית נפסקו הוצאות למרות שאיש לא נדרש להוציא כסף; הוצאות לטובת אוצר המדינה הן בשל בזבוז זמנו של בית המשפט.

שיהיה ברור: צריך לחייב בהוצאות, כולל לטובת אוצר המדינה, כאשר מדובר בהליך סרק. הזמן השיפוטי הוא משאב יקר המצוי במחסור, ואם המזכירות והשופטים והעוזרים והקלדניות צריכים להתעסק בהליכים שאין להם בסיס - זה בא על חשבון הליכים שצריכים להידון לגופם. אך לצד זאת, יש מקום לראות איזושהי אחידות, איזשהו קו מנחה, איזשהו היגיון גלוי לעין. ואת זה אנחנו לא מוצאים, לפחות בשלושת פסקי הדין אליהם התייחסנו כאן.

או שבעצם כן יש קו מנחה ויש היגיון, גם אם אין אחידות. בג"ץ מאותת בצורה מאוד ברורה את מי הוא רוצה לראות ולשמוע ואת מי לא. בג"ץ אומר לעותרים הציבוריים: דלתנו פתוחה לרווחה בפניכם. נקרא את טענותיכם, נחייב את המדינה לענות, נקיים דיון - ובמקרה הכי גרוע, כאשר נקבע שבכלל לא היה בסיס לעתירה, תפסידו ולא תחויבו בהוצאות. לעומת זאת, נודניקים עם סיפורים על מחלות ותאונות - אותם נחייב בהוצאות, כדי שיידעו לא להטריד אותנו שוב.

הטיעון העיקרי בעד הימנעות מחיוב עותרים ציבוריים בהוצאות הוא החשש מפני אפקט מצנן: הם לא יעתרו אם יחששו שיצטרכו לשלם. ואני אומר: אדרבה! שיצטננו, שיחשבו פעמיים ושלוש לפני שהם עותרים, שיקראו את הפסיקה, שיאזינו לשופטים, שיפסיקו להפוך את בית המשפט העליון לזירה פוליטית לניהול ויכוחים שמקומם הוא בכנסת, בתקשורת ובדעת הקהל. אבל בג"ץ לא רוצה לצנן אותם, כי הוא לא רוצה לצנן את עצמו. הוא רוצה את האפשרות להתערב, לכוון ולפעמים גם להכריע בכל אותם נושאים שמקומם איננו בבית המשפט. לכן הוא יעניק לעותרים הללו את כל הזמן והמשאבים הדרושים - שאותם לא יקבל חולה הסוכרת.