להעדיף תמיד את דרך הדיאלוג

חברתי הנשיאה, אסתר חיות; חבריי, שופטי בית המשפט העליון; שרת המשפטים, חברת הכנסת איילת שקד; פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן; ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אפי נווה; היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד אייל יינון; חברי הוועדה לבחירת שופטים, מבקר המדינה, הסנגור הציבורי הארצי, נשיאי ושופטי בית המשפט העליון בדימוס, חברים ואורחים יקרים, רעייתי אֶמִי שהם, אִמי, עליזה שהרבני ובני משפחתי היקרים.

בראש ובראשונה הנני מבקש להודות, מקרב לב, על דברי הברכה החמים שנשמעו, ולהודות לבורא עולם אשר זיכה אותי להגיע אל המעמד המיוחד והמרגש הזה.

נולדתי בדיוק לפני שבעים שנה בבגדד, כשלושה חודשים לאחר קום המדינה, בה' באייר תש"ח, להורים ולמשפחה ציונית, אשר ראתה בתקומת העם והמולדת כערך עליון. אמי, עליזה שהרבני, אחִיה, עזרא ז"ל, ובני משפחה נוספים, הצטרפו לארגון ההגנה בעירק, ערכו אימונים בכלי נשק שונים, שאותם הסתירו במקומות מסתור, למדו ולימדו עברית, והשתלבו בהגנה על הקהילה היהודית בעירק, שהייתה נתונה להתנכלויות ולפגיעה בגוף ובנפש, מאז אירוע הפרהוד בשנת 1941. בחודש פברואר 1951, עלתה משפחתי ארצה, כאשר אני בן שנתיים וחצי, ואמי בהריון, שבעקבותיו נולד אחי חיים שהרבני, בבית החולים רמב"ם בחיפה. אחי חיים נפל באינתיפאדה הראשונה, בחודש אוגוסט 1989, בעת פעילות מבצעית בחן יונס. אחי ז"ל, ששירת במילואים, היה בן 38 שנים בנופלו, הותיר אחריו את רעייתו ג'וליה, ילידת מינסק בבלרוס, ושני ילדים קטנים, סיגל ויגאל, כולם נמצאים כאן ויבדלו לחיים ארוכים. במשך כשנה וחצי מאז עלייתנו ארצה, שהתה משפחתי במעברת חירייה, והתגוררה באוהל קטן, שהיה נתון לפגעי מזג האוויר - ובכלל זה שיטפונות מנחל מוסררה (איילון), חום כבד ותנאי מחייה קשים, שאפיינו את חיי העולים החדשים באותה תקופה.

בשנת 1953, עברה המשפחה להתגורר בשכונת מחלול בת"א, שכונת צריפים מיתולוגית על חוף ימה של תל אביב, הגובלת בבית הקברות המוסלמי, שהוקם במקום שבו קיים כיום גן העצמאות. בשכונת מחלול התגוררו תושבים מכל המגזרים, עולים חדשים וותיקים, יוצאי מדינות האיסלאם ועולים מאירופה, לרבות ניצולי שואה, והייתה גם קהילה נוצרית קטנה. הילדות בשכונת מחלול הייתה מיוחדת במינה, וכיאה לשכונה היושבת על חוף הים, התאפיינה ילדותי במשחקי כדורגל על החוף, שחייה בים, והפלגות קצרות בחסקה, והנועזים שביננו - אף טענו כי שחו עד לאוניות שעגנו במרחק מהחוף, לצורך פריקת מטענן באמצעות סירות, בנמל תל אביב. ייחוד נוסף היה לשכונת מחלול והוא הקרבה לשדרות קרן קיימת, שבה התגורר בן-גוריון ורעייתו פולה. זכורני, כי לא אחת יצאה פולה מביתה והעירה לנערים המשתובבים לשמור על השקט כיוון שבן גוריון ישן.

בתקופה זו, למדתי בבית הספר העממי "לדוגמא" על שם הנרייטה סאלד, ששכן בקצה שדרות נורדאו בתל אביב. אחרים מבני משפחתי, שהתגוררו אף הם בשכונת מחלול, למדו בבית הספר א.ד. גורדון, ברחוב לסל בתל אביב. אמי, שנושא החינוך עמד בראש מעייניה, נלחמה כארי נגד כל עוולה, או הפליה על-רקע עדתי, כלפי מי מבני המשפחה, ולא היססה להיפגש עם מורים ומנהלים בבתי הספר הללו, כדי למחות על כל דבר שנראה בעיניה כבלתי ראוי ומפלה, והיא עשתה הכל על-מנת להקנות לכל בני המשפחה חינוך ראוי. באותה עת עבד אבי ז"ל בדואר, ולאחר מכן פתח עסק קטן שבקושי הספיק לפרנסת המשפחה.

את לימודיי התיכוניים עשיתי בתיכון עירוני ד' בתל אביב, שהיה אחד מהתיכונים הבולטים באותה תקופה. למדתי במגמה מזרחנית ואני זוכר לטובה את צוות בית הספר, המנהלים, המורים והמחנכת צילה. לקראת גיוסי לצה"ל, הוצע לי להצטרף לעתודה האקדמאית, ולאחר תקופת הכנה קצרה, התקבלתי ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, כשבין יתר התלמידים היו באותו מחזור הנשיאה נאור, מבקר המדינה, יוסי שפירא, והשר לשעבר, דן מרידור. בשנה ג' עברה הפקולטה למשפטים להר הצופים, מקום משכנה כיום, והייתה הפקולטה הראשונה לעבור לקמפוס בהר הצופים, לאחר מלחמת ששת הימים. במקביל לשנה האחרונה ללימודיי, התמחיתי במשרד המשפטים, בפיקוחו של פרקליט המדינה דאז, השופט גבריאל בך, ובהופעות בבית המשפט העליון במגרש הרוסים התלוויתי, בדרך כלל, לעו"ד זיוה לויצקי ז"ל.

בתום הלימודים, ולמרות ציפייתי להיקלט בפרקליטות הצבאית, שובצתי, בהתאם למדיניות ראש אכ"א דאז, האלוף להט (צ'יץ), בחיל ההנדסה, שם עשיתי מסלול מלא שכלל קורס משק"י חה"ן וקציני חה"ן, ורק לאחר מלחמת יום הכיפורים, בחודש אפריל 1974, עברתי, בהיותי בדרגת סרן, לפרקליטות הצבאית. במהלך שירות החובה בצה"ל במסגרת חיל ההנדסה, נישאתי לרעייתי אמֶי ונולדו לנו שתי בנות - איילת ואפרת. בפרקליטות עשיתי מגוון רחב של תפקידים, וביניהם: תובע צבאי בפרקליטות פיקוד המרכז בבית הירוק ביפו, ממונה על התביעה בעזה, תובע פיקודי בפרקליטות מפח"ש/פיקוד הדרום; סגן פרקליט פיקוד המרכז; סגן תובע צבאי ראשי; פרקליט פיקוד המרכז; ותובע צבאי ראשי. בשנת 1983, בתום כהונתי בפרקליטות מרכז, נשלחתי עם משפחתי, לקורס המתקדם לשופטים ופרקליטים, בזרוע היבשה של ארה"ב, בעיר שרלוטסוויל - במדינת וירג'יניה. במסגרת הקורס כתבתי מאמר בכתב העת - Military Law Review, כרך 109, בנושא The Israeli Aerial Raid Upon the Iraqi Nuclear Reactor and the Right of Self Defense. המאמר זכה לפרסום רב והוא מצוטט במאות מאמרים וספרים, ביחס לזכות ההגנה העצמית כשמדובר בפעולה צבאית מקדימה, על-מנת למנוע התקפה קרובה.

לאחר שנת הקורס, חזרתי לתפקיד התובע הצבאי הראשי, וזאת עד לשנת 1988, עת התמניתי לתפקיד סגן הפצ"ר, כסגנו של תא"ל אמנון סטרשנוב. בשנת 1989 לאחר ששוכנעתי להישאר בשירות קבע, קיבלתי על עצמי את תפקיד נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, לאחר שערכאה זו הוקמה בהמלצת בג"ץ, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. הייתה זו תקופה מאתגרת וקשה במיוחד, בעיקר בשל היקף העצורים (כולל אלפי עצורים מינהליים) וכמות המשפטים, הן של מפגעים ומחבלים והן של מפרי סדר. נתקלנו באותה תקופה בביקורת חריפה על התנהלות בתי המשפט הצבאיים, בשביתות, בחוסר שיתוף פעולה מצד סנגורים ישראלים ופלשתינים, בתקלות בהבאת עצורים לבתי המשפט, כמו גם בבעיות קשות בהגעת עדים לדיונים המשפטיים. עשיתי כמיטב יכולתי לקיים מערכת משפטית ראויה והוגנת, הדואגת לזכויות המהותיות והדיוניות של הנאשמים, בסבך האילוצים והקשיים הרבים, ונדמה לי כי הניסיון הוכתר, בסופו של דבר, בהצלחה כפי שיעידו יורשיי בתפקידים השיפוטיים בבתי המשפט הצבאיים.

בחודש יוני 1992, עברתי לכהן כמשנה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים, תחת נשיאותו של המשפטן הראשון בתפקיד זה, האלוף בן ציון פרחי, וביום 31.8.1995 נתמניתי לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי, כאשר כתב המינוי נחתם על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, שבמחיצתו פעלתי כחודשיים ימים בסך-הכל, בעקבות הירצחו במוצאי שבת 4.11.1995, על-ידי מתנקש יהודי בן עוולה. באותו יום חל יום הולדתה של בתי הבכורה איילת, ובאוזניי עדיין מהדהדים דבריה כי בכל יום הולדת שלה, יִזַכְרו בכך שזהו גם יום הירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין עליו השלום.

תפקיד הפרקליט הצבאי הראשי הינו תפקיד מורכב, קשה ומאתגר, והוא, כמו היועץ המשפטי לממשלה - משמש כיועצו המשפטי של הרמטכ"ל ושל כלל זרועות הצבא, ובצד זאת הוא גם ראש מערך התביעה בפרקליטות הצבאית. היו אלו ימים מאתגרים, שהתאפיינו בהמשך השיחות עם הפלשתינים במסגרת הסכמי אוסלו, ומשא-ומתן עם ממלכת ירדן, תוך ליווי צמוד של מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית; בפריסה מחודשת של בתי המשפט הצבאיים באיו"ש, לאחר יציאת צה"ל מן הערים המרכזיות באזור, בעקבות ההסכמים המדיניים; ביוזמות חקיקה שונות, לרבות בתחום חיסיון התחקיר המבצעי, ובחוק שירות ביטחון, למשל בנושא שירות נשים בצה"ל; ובטיפול בתיקי מצ"ח וועדות חקירה שונות, בעקבות אירועים שבהם מצאו חיילים את מותם בתאונות באימונים ובתאונות מבצעיות.

אחד מהנושאים החשובים שבהם טיפלתי היה הקמת בית הספר למשפט צבאי בצריפין, בהשראתו של בית הספר לשופטים ומשפטנים בשרלוטסוויל - וירג'יניה. לשמחתי, הצבא העמיד לצורך כך את התקציבים הדרושים, ובית הספר פתח את שעריו בתחילת שנת 1996, והוא פעל אז ופועל כיום להכשרתם המקצועית של קציני הפרקליטות הצבאית, אך בד-בבד מקיים קורסים והשתלמויות לקצינים וחיילים מכלל יחידות צה"ל, בתחומים השונים של המשפט הצבאי, ובכלל זה בהטמעתם של דיני הלחימה בקרב חיילי צה"ל ומפקדיו, עקרונות שלטון החוק במדינה יהודית ודמוקרטית, וחינוך לערכים.

ואם בחינוך עסקינן, דומה כי קשה להפריז בחשיבותו של נושא זה במדינת ישראל. דומני, כי לצד נושא הביטחון, המעסיק אותנו מדי יום, ומציב אתגרים חדשים ומורכבים, יש ליתן מעמד מיוחד ועדיפות לאומית לנושא החינוך. נדרשים מאמצים בתחום החינוך לכל שכבות העם, במרכז ובפריפריה, חינוך השואף להקנות ידע, בכל התחומים, לחנך לערכים ולאזרחות טובה, לשמור על כבוד האדם באשר הוא, ולכבד את ערך השוויון, שאמור לחבר בין כל חלקי העם, על כל השוני והקיטוב בין חלקים שונים בחברה הישראלית. מן הראוי לדאוג למעמד המורה בישראל, לא רק משום שבתי אפרת היא מורה בבית הספר גורדון בגבעתיים, אלא משום שאני מאמין כי מורים ומורות טובים, הזוכים ליוקרה ולמעמד, יקימו דורות של אזרחים טובים, בעלי ערכים וידע, לא רק במדעים ובמקצועות המדויקים, אלא גם בתחומים הומניים-חברתיים.

לאחר שסיימתי את תפקידי כפצ"ר, בסוף שנת 2000, חזרתי לתקופה קצרה לתפקיד המשנה לנשיא יבד"צ, תחת פיקודו של האלוף אילן שיף, ובחודש ספטמבר 2001 נתמניתי לכהונת שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנים הראשונות, שימשתי כדן יחיד בעבירות פליליות שעונשן עד 10 שנות מאסר, ובהמשך כיהנתי כראש הרכב פשעים חמורים, ובאותה תקופה גם זכיתי לתואר המפוקפק של השופט המאוים והמאובטח ביותר, לאחר שדנתי כאב בית הדין, בעבירות שבוצעו על-ידי שני ארגוני פשיעה. נהניתי מאוד מעבודתי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתקופת נשיאותו של חברי הנשיא אורי גורן, אשר עם סיום כהונתו נתן בידי מכתב המאשר את העברתי למדור האזרחי, שם עסקתי בשנתיים האחרונות בתובענות אזרחיות ובעתירות מנהליות, ועל ההזדמנות שניתנה לו לעסוק בתחומי משפט שאינם פליליים, אני מודה לו מעומק לבי.

בחודש יוני 2012, למעלה מ-10 שנות שיפוט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, החלה כהונתי בבית המשפט העליון. בעת שישבתי על כס השיפוט בבית משפט זה, נזכרתי בדבריו של השופט חיים כהן, עליו השלום, אשר נשאל באחד מביקוריו בפרקליטות הצבאית, מהם חמשת התכונות החשובות לשופט. וזו הייתה תשובתו של השופט חיים כהן: הייה אמיץ, הייה אמיץ, הייה אמיץ, הייה אמיץ, הייה אמיץ. במשך שנים הרהרתי ביני לבין עצמי על טיבה של תשובה זו, והגעתי למסקנה כי יש בה תבונה ועומק רב.

בפרשת דברים, פרשת השבוע שקראנו לפני כשבועיים, מדובר בדבריו של משה לעם ישראל, בעבר הירדן, לפני הכניסה לארץ ישראל. בין היתר, פונה משה אל השופטים ואומר (ספר דברים, פרק א', פסוק יז'): "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא...". ברצוני לעמוד בקצרה על הביטוי "לא תגורו מפני איש". לפי פרשנות אחת של רש"י, הכוונה היא "שלא לאגור", היינו שלא יימנע השופט מלהכריע בעניינו של פלוני, ושלא לאגור את פסק הדין, שכן השופט אינו רשאי לחסוך עצמו מן הדין ולהימנע מלתת ביטוי להכרעתו. אולם הפרשנות המקובלת, כגון של אונקלוס ושל רש"י עצמו, היא כי המונח "תגורו" הוא מלשון "מורא" היינו שאסור לדיין לפחד מפני כל גורם, והוא מצווה להיות עצמאי, ושתהיה עליו רק מרות הדין ויראת הקדוש ברוך הוא בלבד. וכך התפרש הפסוק במדרש תנאים לספר דברים פרק א': "לא תגורו מפני איש" - שמא תאמר: מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי? תלמוד לומר: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא". ואכן, על השופט לעשות משפט צדק ללא מורא וללא חשש מתגובות של גורמים מסוימים, ומבלי לפזול לדעת הקהל או לרצות ציבור זה או אחר. על השופט לפעול בהתאם לדין ולצו מצפונו, ושלא לחשוש מפני תוצאות פסיקתו למעמדו האישי והמקצועי. הדברים אינם קלים או פשוטים ליישום, אך עלינו כשופטים להבין כי העצמאות השיפוטית ועצמאות המחשבה הן הערובה לקיומה של מערכת שיפוטית ראויה, הוגנת וחסרת פניות.

בבית המשפט העליון, זכיתי לעבוד ולשתף פעולה עם טובי השופטים והמשפטנים בישראל, שכולם היו חבריי ונהניתי ליטול חלק בעשייה השיפוטית במחיצתם. אני מבקש להודות מקרב לב לחבריי השופטים בבית המשפט העליון, ואציין רק את הנשיאים בתקופת כהונתי בבית משפט זה: הנשיא אשר גרוניס, הנשיאה מרים נאור, והנשיאה המכהנת, אסתר חיות - תודה לכם על מנהיגותכם המשפטית ועל הגישה החברית והתומכת שהפגנתם כלפיי, במהלך תקופת כהונתי בבית המשפט העליון. בית המשפט העליון בישראל זוכה ליוקרה ולמעמד גבוה ביותר ברחבי העולם, ולא בכדי - מכהנים בו שופטים משכמם ומעלה, ופסקי הדין היוצאים מתחת לידיהם הינם, רובם ככולם, פרי של מלאכת מחשבת. יש לשמור מכל משמר על עצמאותו של בית משפט זה, וכל ניסיון להצר את צעדיו ולהגביל את סמכויותיו, יוביל לכרסום במעמדו לחוסר אמון הולך וגובר בהכרעותיו. אין בדבריי אלה, כדי לחסום ביקורת עניינית, חריפה ככל שתהיה, על פסיקה כזו או אחרת של בית המשפט, אך הדברים צריכים להיעשות בשפה ראויה, בלתי מתלהמת וללא פגיעה אישית בשופט העומד מאחורי פסק הדין. ההתקפות הקשות והבלתי ענייניות על בית המשפט העליון אינן משרתות דבר, ואין בהן כדי להרתיע את השופטים מלעשות את מלאכתם נאמנה, והנני סבור כי יש להעדיף תמיד את דרך הדיאלוג וההתדברות בין כלל רשויות השלטון במדינה.

אני פורש היום מבית המשפט העליון "ותולה את הגלימה", בתחושה אדירה של סיפוק והגשמה עצמית, ומבקש לקראת סיום, לחזור ולהודות מעומק הלב לחבריי השופטים, על החברות, על הפרגון ועל שיתוף הפעולה, הן ברמה המקצועית והן ברמה היום יומית. תודה לרשמים בבית משפט זה, למזכירה הראשית הנפלאה, עידית מלול, ולסגניתה סברינה ג'רבי. תודה לצוות המקצועי של בית המשפט, לעוזרים המשפטיים, למתמחים ולאנשי המחלקה המשפטית. תודה למנהלות הלשכה, לעובדי המדורים והיומן, לאנשי המחלקה לקשרי חוץ, לדוברות בתי המשפט, לקלדניות, לפקידי העזר, לעובדי התחזוקה והמחשוב, ולמשמר בתי המשפט.

תודה מיוחדת לנשיאה, אסתר חיות, ולשרת המשפטים, איילת שקד, על שמצאו אותי מתאים וראוי לתפקיד נציב התלונות על שופטים.

לבסוף, הנני מבקש להודות לעוזרות המשפטיות הנאמנות והמקצועיות שלי, עורכות הדין יעלה גושפנץ-אנקר ונטלי אשרף, למנהלת הלשכה המסורה - יפעת כהן, ולמתמחים, לי-אור שחרור ובן לבקוביץ. תודה מיוחדת לרעייתי האהובה אֶמי, אשר ליוותה אותי לאורך כל הקריירה הצבאית והמקצועית שלי, וללא תמיכתה והיותה הורה יחידני כמעט, לא הייתי מגיע עד הלום. תודה לבנותיי איילת ואפרת, לחתני ערן, לנכדיי אוהד, עומר ורותם, ולכל בני משפחתי, אשר תמיכתם מקרוב ומרחוק סייעה לי להצליח בתפקידיי השונים.

ולכל אלו שבאו להשתתף במעמד מרגש זה: היו ברוכים, ומי יתן כי יתגשמו כל משאלות לבבכם ותזכו לחיי נחת ובריאות טובה, ונזכה כולנו לשלום המיוחל ולשקט ושלווה בתוכנו ובגבולותינו.