בתוך חמישה ימים בשבוע שעבר הודה
דונלד טראמפ לקים ג'ונג-און על "מכתבו היפה", התרפק על זכרונותיו מ"הפגישה הנהדרת" עם
ולדימיר פוטין והציע להיפגש עם עלי רוחאני ללא תנאים מוקדמים. באותם ימים ממש הטיל משרד האוצר האמריקני עיצומים על בנק רוסי שהפר את העיצומים על
קוריאה הצפונית, שר החוץ
מייק פומפאו הציב את התנאים למו"מ עם אירן, ראשי זרועות המודיעין קבעו בנחרצות שרוסיה מנסה להתערב בבחירות אמצע הקדנציה והרפובליקנים בסנאט יזמו את החרפת העיצומים עליה.
לארה"ב יש שני קווים מקבילים במדיניות החוץ, טוען (יום א', 5.8.18) מארק לנדלר בניו-יורק טיימס: האחד של טראמפ והאחר של הממשל והרפובליקנים. "יש דיסוננס ברור בין מה שהנשיא אומר לבין מה שהממשל אומר", סבור ואלי נאסר, דיקן בית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ון הופקינס, "והן בעלי בריתנו והן יריבינו ברחבי העולם שמים לב לזה".
הפער הגדול ביותר הוא בנושא הרוסי. ב-2.8.18 כינס הבית הלבן את בכירי ביטחון הפנים, אשר הבהירו בצורה חד-משמעית שהאיום הרוסי ממשי ושהם נאבקים נגדו. לא הרחק משם במורד שדרות פנסילבניה, הצטרפו הרפובליקנים לדמוקרטים בתמיכה בהצעת חוק שתטיל על רוסיה את העיצומים הקשים ביותר אי-פעם, ואשר גם קובעת שיהיה צורך ברוב של שני שלישים בסנאט כדי לאשר פרישה של ארה"ב מנאטו – צעד נוסף המכוון הישר לקרמלין, וגם לבית הלבן שהיושב בו תקף שוב ושוב את הברית.
ומה עשה טראמפ? הוא הופיע בעצרת בפנסילבניה כמה שעות מאוחר יותר, ושב וכינה את החקירה בפרשה הרוסית "תעלול", הפוגע במאמציו ליצור יחסים קונסטרוקטיביים עם מוסקבה. "הסתדרתי נהדר עם פוטין", אמר טראמפ – ואז הטיף לחברות נאטו על חובתן לממן את הברית.
"היה חשוב שצוות הביטחון הלאומי ידבר בצורה תקיפה על התוקפנות הרוסית נגד הבחירות שלנו", אמר לטיימס ניקולס ברנס, שהיה שגריר ארה"ב לנאטו תחת הנשיאים
ביל קלינטון ו
ג'ורג' בוש הבן. "אבל פוטין לא יירתע בנושא הזה או בנושא קרים או בנושא ההתקפות בגז עצבים, כל עוד לא ישמע את טראמפ אומר זאת בצורה תקיפה ומשכנעת. עד אז, הוא יראה את טראמפ כחלש".
פקידים בממשל אומרים, כי טראמפ הורה לצוות הביטחון הלאומי לקיים את התדריך כדי להפגין באיזו רצינות הוא מתייחס להתערבות הרוסית, בעוד לשונו הרכה משקפת את בטחונו בדבר יכולתו לבנות יחסים חיוביים עם פוטין וקים. אולם אותו פער קיים גם ביחס לאירן – שאיתה איש בוושינגטון אינו מנסה לבנות יחסים חיוביים.
מיד לאחר שטראמפ הצהיר על נכונותו להיפגש עם רוחאני – כאמור, ללא תנאים מוקדמים – מיהר פומפאו להציב שלושה תנאים כאלה: שינוי ממשי ביחס של המשטר לתושבי אירן, הפחתת "התנהגותו המזיקה" ונכונות לחתום על הסכם שימנע מאירן לפתח נשק גרעיני. לדברי לנדלר, יכולה להיות סיבה נוספת לקו הנוקשה יותר שמפגינים פומפאו והשגרירה באו"ם, ניקי היילי: שאיפותיהם הפוליטיות, המכתיבות שלא להתנתק מהקהלים הרפובליקניים המסורתיים.
"הסתחבקות" עם אירן ורוסיה לא תתקבל בעין יפה בעיני ליבת המצביעים הרפובליקניים, ולכן אין זה מפתיע שפומפאו – איש "מסיבת התה" הימנית ממדינת קנזס – מאמץ קו נוקשה כלפי שתי המדינות. היילי, לשעבר מושלת צפון קרוליינה, מוזכרת לעיתים קרובות כמועמדת למשרה לאומית; היו אפילו מי שדיברו עליה כמועמדת לנשיאות – וגם היא יצאה בתקיפות בסוף השבוע נגד רוסיה וקוריאה הצפונית.
פקידים בממשל טוענים מזה תקופה ארוכה, שעל מדינות זרות להתמקד במדיניות האמריקנית ולא בציוצים ששולף טראמפ מן המותן. אולם טוען לנדלר, הצעדים שנוקט הממשל מחווירים ליד פעולותיו המפתיעות של טראמפ; הגישה המשתוקקת שלו, גם בהלסינקי (פוטין) וגם בסינגפור (קים), קובעת את הטון. טראמפ משוכנע שהוא פתר את המשבר עם קוריאה הצפונית, וגם דיווחי המודיעין המלמדים את ההפך אינם מזיזים אותו מדעתו. כאשר הוא שיבח את קים והביע תקווה שייפגשו בקרוב, נאלץ פומפאו לומר לתקשורת שהקוריאנים מפרים את החלטות האו"ם ושיהיה זה קשה מאוד לשכנע אותם להיפטר מהנשק הגרעיני שלהם.
"הצפון-קוריאנים קלטו את מנהגו של טראמפ להתעלם מהעמדות הנוקשות של פקידיו", מסביר דניאל ראסל, שהיה תת-מזכיר המדינה לענייני מזרח אסיה. "כתוצאה מכך, הם מוכנים להתעסק רק עם טראמפ, שהוכיח עד עכשיו שהוא מטרה קלה. אף פעם לא קל לשאת ולתת עם קוריאה הצפונית, אבל זה הופך את משימתו של פומפאו לקשה בהרבה".