לאומי או רב-לאומי, זו השאלה

אנו חיים בעידן המסרים המידיים וה"אמ;לק", ולכן אפתח מיד בסיכום. מדינה רב-לאומית היא אוטופיה בלתי אפשרית ומסוכנת. מסוכנת במיוחד ליהודים. כל הניסיונות להקים מדינות רב-לאומיות נכשלו. אחד הכישלונות המהדהדים הידועים מהעת האחרונה היא יוגוסלביה, שלאומיה נפרדו זה מזה במרחץ דמים.

גורל טוב יותר בחרה לעצמה צ'כוסלובקיה שלאומיה הצ'כים והסלובקים, השכילו להיפרד בצורה מסודרת. האירים נפרדו מהאנגלים בצורה מעט פחות מסודרת כבר לפני כמה דורות, והשרידים שנותרו המשיכו לדמם זמן רב לאחר מכן. בלגיה עם הוולונים והפלמים מצאה את עצמה בסכסוך מתמיד שלמזלם עדיין לא גלש לשפיכות דמים המונית, אך אהבה גדולה כידוע אין שם.

הסכסוך בין הפלמים לוולונים ייהפך בעוד דור או שניים לנושא להיסטוריונים, כאשר שניהם יהפכו למיעוט בארצם, וזה יהיה ככל הנראה גורלה של מרבית יבשת אירופה, שמתוך שכחת עברה מנסה שוב ליצר מעין מדינת על רב-לאומית. זה בדיוק מה שניסתה לעשות האימפריה האוסטרו-הונגרית שקרסה באופן מחריד, וקברה תחתיה מיליונים בשתי מלחמות עולם.

אחד המקומות שעליהם יצביעו בוודאי החסידים של המדינה הרב-לאומית היא ארצות הברית. אכן, קשה להגדיר את ארצות הברית כסוג של מדינת לאום קלאסית. אך מקימיה של ארצות הברית הבינו את הסכנה ונזהרו ממנה. ארצות הברית הייתה באופן מסורתי כור היתוך. כמעט כל האנשים שהיגרו אליה, עשו זאת כדי להיות אמריקנים, לחוות את "החלום האמריקני", ותהליכי קבלת האזרחות כללו את הטמעת האתוס וההיסטוריה הייחודית האמריקנית.

החיבור הלאומי הזה הוא אומנם סינטטי, ולא לגמרי מלא, ועל כך תעיד רמת האלימות הגבוהה בחברה האמריקנית. הרב-תרבותיות שניסה להנהיג הממשל הקודם, החמירה את המצב, ואם הדמוקרטים יקבלו הזדמנות נוספת להמשיך ולהעמיק את התהליך, ואם תהליכי הסינון בקבלת מהגרים לארצות הברית לא יוודאו כבעבר את היכולת של המהגרים החדשים להשתלב באמריקניות, התהליך הזה יגרום להתפוצצות.

בפעם הקודמת שבה בארצות הברית האמינו שהם לא לאום אחד, אלא שניים (ולא רק ההשקפה לגבי העבדות הבדילה ביניהם), גרם הדבר למלחמת אזרחים כה נוראית, שנהרגו בה יותר אמריקנים מכפי שנהרגו במלחמת העולם הראשונה, במלחמת העולם השנייה, במלחמת קוריאה ובמלחמת ווייטנאם גם יחד, וכל זאת בעוד אוכלוסיית ארצות הברית הייתה פחות משביעית מכפי שהיא כיום. מאז האמריקנים נזהרים מאוד מפני פירוק החבילה.

והיהודים לאום?

כבר שליטי האימפריה הרומית ששלטה בחלק גדול של העולם, כפי שהיה מוכר אז, הבינו כי כדי לקיים אימפריה כזו חיוני להפוך את כל הנתינים ללאום אחיד, ולכן הם הביאו עמם לכל מקום שכבשו את התרבות ההלניסטית, על כל מרכיביה בדת, באומנות, בהלכות החיים, בחינוך וכמובן בחקיקה. בכל העולם נבנו ערי פוליס על-פי תבנית קבועה, שתושביהן שחונכו בגימנסיון, נחשבו לאזרחים רומים.

זה הצליח להם כמעט בכל מקום. במקומות בהן זה לא הצליח, זה הביא למרידות ולצורך לכפות את השלטון בכוח הזרוע. וכידוע אחד המקרים שהיה תקוע ללאומיות הרומית כמו קוץ בעכוז היו היהודים. זה קרה בעידן שבו כל שליט שכבש שטח, עיצב כרצונו את הזהות של נתיניו החדשים, משום לא הייתה להם שום זהות לאומית משל עצמם. זה הרחיק לכת עד כדי הפיכת כל שליט חדש לאל, שהם זובחים לפסלו המוצב גבוה מעל שאר האלילים במקדשיהם. וכבר באותה עת היו היהודים מהראשונים שפיתחו לעצמם זהות לאומית משל עצמם, שלא הייתה תלויה בשליט.

זהות לאומית נוצרת על-פי הגדרתה משילוב של תרבות, ערכים משותפים, דת, מקור אתני משותף, שפה, היסטוריה, וטריטוריה. אוסיף לזה גם מרכיב חשוב נוסף - תחושה של שותפות גורל. כל אלה היו בשפע לעם ישראל מיום היווצרו.

כן! גם שפה. במשך אלפיים שנים המשיכו כל היהודים בעולם לדעת עברית. הם קראו תורה ומשנה בעברית, הם התפללו בעברית, הם כתבו ספרי הגות, שירה ופרוזה בעברית. בכל העולם - גם שלום שבזי בתימן, במאה השבע-עשרה, גם שלמה אבן גבירול במאה האחת-עשרה בספרד, גם עמנואל הרומי באיטליה בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה שכתב אפילו שירי אהבה וחשק, וגם אד"ם הכהן בליטא במאה התשע-עשרה. כולם כתבו עברית, וכתביהם נדפסו והופצו, והיו להם קוראים.

רק במקומות בהם התפתחו החל מהמאה התשע-עשרה תנועות רפורמיות שרצו לבטל את הלאומיות היהודית, וככל שבארצות מסוימות החלו יהודים להיות חילונים גמורים הם הפסיקו ללמוד עברית. אבל גם כיום כל יהודי שמתכוון לחגוג בר-מצווה לומד עברית. אפילו סטיב בלמר, המנכ"ל האגדי לשעבר של מיקרוסופט¹.

זוכרים כיצד אליעזר בן יהודה "החייה" את השפה העברית? הוא פרסם עיתון בעברית, ולימד את בנו עברית כשפת אם בלעדית. שאלתם את עצמכם איך אפשר לפרסם עיתון בעברית ולצפות שיהיו לו קוראים, בזמן שהעברית עדיין לא "הוחייתה"? או איך יסתדר ילד שיודע רק עברית בצאתו מביתו? אז זהו, שהאשכנזים דיברו אידיש וגרמנית ביניהם, והמוגרבים דיברו צרפתית וספניולית ביניהם, וכך הלאה, אבל כשהיו צריכים לדבר אלה עם אלה - רק עברית הייתה להם במשותף.

וכן! גם טריטוריה. לא הייתה לנו ריבונות עליה, וגם רובנו לא חיינו בה בפועל, אבל לאף יהודי בעולם לא היה ספק איזו היא ארצו, וכשהרצל ניסה להציע את אוגנדה ולו רק כמקלט זמני, ולו רק כדי להציל אנשים מטבח וודאי. התקוממו נגדו באי הקונגרס הציוני, והצביעו רק על מקום אחד.

לגבי שאר המאפיינים אין צורך להרחיב את הדיבור. לעם ישראל יש את כל המאפיינים הללו מקדמת דנא. עוד כשכל "העולם התרבותי", התייחס להשלכת עבדים לזירת אריות כמופע בידור מקובל, לעם ישראל הייתה חוקה לאומית ששמרה על זכויות העבדים.

רומי וירושלים

זה לא היה רק לגבי ארץ ישראל שנקראה באותה עת - יהודה, ולאחר מרד בר-כוכבא - פלשתינה. יהודים חיו בגלויות עוד לפני חרבן בית המקדש. בעיקר בבבל ובמצרים, אבל גם באסיה הקטנה, בחצי-האי ערב, ביוון, ברומי עצמה ויהודים החלו כבר אז לנדוד אף לחלקים אחרים של אירופה וצפון אפריקה. ובכל מקום היהודים שמרו על הזהות הלאומית שלהם.

כאשר יהודי אלכסנדריה שלחו משלחת בראשות פילון האלכסנדרוני לקיסר הרומי שיחזיר להם את הזכויות שנשללו מהם, ענה להם הקיסר קלאודיוס באיגרת בה הוא מבטיח להם את הזכות לחיות את חייהם ללא פורענות, אך בה בעת אומר להם בהרבה מילים שניתן לתמצת אותם ל: אל תבלבלו לי את המוח, אתם לאום אחר, אז אל תצפו לזכויות אזרח כאילו אתם לא2.

החשש של הרומאים מפני הישות הנפרדת הזו, שהייתה נפוצה בכל העולם, שמרה על זהותה, ואנשיה זכו לא אחת להצלחה שעוררה קנאה, הייתה בין הנסיבות כבר באותה עת לשנאת ישראל (השם היותר מדויק ל"אנטישמיות", שכידוע אינה מופנית כלפי שום שמי אחר מלבד עם ישראל). כן! השנאה ליהודים החלה עוד לפני הנצרות, ומן הסתם הנצרות ירשה אותה בהליך היווצרותה.

לפי הערכת פרופסור קלוזנר שהתמחה בתקופת בית שני, חיו במאה הראשונה לספירה, לפני הנצרות ולפני חרבן בית שני, וכמובן לפני האיסלאם, כ-6.5 מיליון יהודים. 3 מיליון בארץ וכבר אז - 3.5 מיליון בגלות3. על-פי הערכות מומחים, אוכלוסיית העולם הייתה באותה עת כ-188 מיליון4. אם נניח שאוכלוסיית היהודים הייתה אמורה לגדול כמו שאר האוכלוסיות בעולם, הרי שמתוך יותר מ-7.6 מיליארד אנשים שחיים כיום, כ-260 מיליון היו אמורים להיות יהודים. כלומר, יותר מרבע מיליארד. בפועל יש כיום רק כ-14.5 מיליון יהודים. אנו יודעים כי 6 מיליון נספו בשואה. אבל לאן נעלמו עוד כ-240 מיליון יהודים?

אכן, לא מדובר ביהודים שהיו קיימים פיזית. אלה מספרים שמבטאים את האוכלוסייה הפוטנציאלית בערכים נוכחיים. מה שקוראים בחשבונאות "ערך מהוון". אבל הם נותנים לנו מושג על הממדים העצומים של שנאת ישראל שהכתה בנו במשך אלפיים שנות גלות. לא השואה לבדה היא ההצדקה לקיום מדינת הלאום היהודית.

לצערי, הידע של רוב הציבור היום על תולדות שנאת ישראל (הקרויה "אנטישמיות"), על היקפה, ועל מידת חדירתה לתרבות ולחשיבה העולמית, הוא דל.

אנשים מדברים על העדפה מתקנת לנשים, על העדפה מתקנת לאפריקנים, העדפה מתקנת לילידים בכל מיני מקומות, העדפה מתקנת לאנשים מארצות שהיו נתונות לקולוניאליזם וכך הלאה.

יש מיעוט אחד בעולם, שאף אחת מהקבוצות הללו לא מגיעה לקרסוליים שלו מבחינת כמות האפליות, ההשמצות, הרציחות, ההתעללויות, העלילות, הדיכוי, וכו', כמעט בכל העולם במשך אלפיים שנים ברציפות, ולמרות זאת עד היום אף אחד בשום מקום בעולם לא הציע אפילו קמצוץ של העדפה מתקנת ליהודים.

אבל אנו לא מבקשים העדפה מתקנת מאף אחד בעולם, כל שאנו מבקשים הוא שיניחו לנו לנפשנו בכבשת הרש שלנו, היא מדינתנו הקטנטונת שבה אנו נוכל להיות עם חופשי בארצנו, עצמאי ודואג קודם כל לעצמו כמו כל לאום אחר בעולם.

ושלא יעבדו עליכם. כשמכניסים את המילה שוויון לחוק הלאום, פרושה - שוויון בין הלאומים. כלומר, מדינה רב-לאומית, שאליה בזכות רמת החיים המערבית שיצרנו פה יימשכו במהרה לאומים אחרים, אנו נהפך למיעוט, וההיסטוריה העצובה שלנו תחזור על עצמה בארצנו. איך אמרנו אחרי השואה? "לעולם לא עוד".