חוקי שבות, בכל העולם, מקובלים ומותרים לפי הדין הבינלאומי. עניינם הוא מתן הזכות על-ידי המדינה לאנשים המשתייכים לקבוצה הלאומית הדומיננטית שהמדינה היא מדינת הלאום שלה, להגר אליה ולקבל את אזרחותה. זאת, כדי לאפשר לבני הלאום הנמצאים בגלות "לשוב" אל מדינת הלאום שלהם. זו, אגב, היא מהותה של זכות השיבה. תפקיד נוסף של חוקי שבות הוא לאפשר לחברי התפוצה בני הלאום את הזכות "לשוב" לביתם הלאומי ולקיים קשר בין מדינת הלאום וחברי הלאום בכל מקום בו הם נמצאים. משום כך יש בו משום מתן העדפה לבני הלאום בכל הנוגע לקבלת אזרחות.
במדינות רבות בעולם קיים חוק שבות. בהן ניתן לראות את גרמניה, אירלנד, צרפת, איטליה, פינלנד, קזחסטאן, טאיוואן, טורקיה, ספרד, הפיליפינים, פולין, רומניה, שוויץ, סלובניה, קפריסין, אסטוניה, צ'כיה,
קוריאה הדרומית, סין, יפן, לטביה, ליטא, סלובקיה, בולגריה, אתיופיה, נורבגיה, ארה"ב, אוסטריה, רוסיה, בריטניה, סרביה ועוד. חוקי שבות הוכרו על-ידי המשפט הבינלאומי וכך גם הם מקובלים על המוסד הגבוה בעולם העוסק בזכויות האדם - בית-הדין האירופי לזכויות אדם, והוא איננו סותר את העיקרון הדמוקרטי או את שוויון הזכויות (והחובות) של כל אזרח לפני החוק.
הטעמים לכינונם של חוקי שבות על-ידי המדינות השונות מותאמים לנסיבות ואינם חד-משמעיים. הם תלויי היסטוריה, גודל התפוצה הלאומית מחוץ למדינה ושאר נסיבות כיוצאים באלה. לעיתים כינון חוקי שבות נובעים מהגירה, מרצון או מכפייה, בעקבות מלחמות. מדינות אחדות מאלה שבהן חוקי שבות מבחינות בין חברי לאום הדרים בארצות אחרות מרצונם ובין מי שדר שם כתוצאה מגירוש או מצורך להימלט מרדיפות. באופן כללי, לכינונם של חוקי שבות יש כמה טעמים, שכולם נובעים ממניעים דמוגרפיים. כך, למשל, חלק מהחוקים הללו נובעים מתחושת מחויבות מוסרית, כאשר במקרים אחרים הם נובעים מהרצון של המדינה למשוך אליה אנשים (ולעיתים גם השקעות) שיתרמו לפיתוחה של המדינה. בחלק מן החוקים יש גם מנגנוני סיוע לאותם השבים למדינת הלאום שלהם מכוח חוקי השבות הלאומיים.
עניין שונה לחלוטין הוא הזכויות הקולקטיביות של מיעוטים לאומיים. מעבר לזכויות הפרט שלהם, במדינות רבות יש למיעוטים לאומיים זכויות קולקטיביות הנובעות מהיותם מיעוט לאומי. כך, למשל, מיעוטים אתניים ולאומיים בסין נהנו תמיד מהעדפה מתקנת, למשל, בקבלה לאוניברסיטאות או מהזכות - בעידן מדיניות הילד האחד - לגדל שני ילדים. הזכויות הקולקטיביות של המיעוטים הללו אינן לאומיות או פוליטיות אלא בעיקר תרבותיות, כפי שמלמדת הדוגמה הסינית. דוגמה אחרת היא הדוגמה של מדינת ישראל שעד לכינונו של חוק הלאום הפשיסטי של נתניהו ושותפיו הכירה בשפתו של המיעוט הלאומי הערבי כשפה רשמית של המדינה, לצד העברית. הכרה זאת עוגנה בהכרזת העצמאות שחוק הלאום הפך אותה לסתם נייר חסר-חשיבות. הכרה בזכויות הקולקטיביות של המיעוט הלאומי איננה פוטרת את חבריו מהחובות האזרחיים שהמדינה מטילה על כל אזרחיה ואיננה נוטלת מהם את הזכויות המגיעות לכל אזרחי המדינה.
פגם חמור
מבחינה זאת, הדרוזים, שהם מיעוט דתי או תרבותי אבל לא לאומי, זכאים לכל זכות אזרחית כפי שהם חייבים בכל החובות. לערבים, המיעוט הלאומי, יש זכויות לאומיות קולקטיביות - למשל: ששפתם, הערבית, תהייה שפה רשמית. יש להם גם זכויות אזרחיות השוות לאלה המגיעות לכל אזרח. הם גם חייבים בכל החובות. וכך גם לחרדים שהם מיעטו דתי. זה שהמדינה פטרה הן את הערבים הן את החרדים מחלק מן החובות, למשל: חובת השירות, זו החלטה של הממשלה שלפחות מהבחינה האזרחית יש בכך (אם נאמר זאת בעדינות) פגם חמור.
הכרזת העצמאות שהייתה המסמך המכונן של מדינת ישראל ראתה את המכלול המסובך הזה והתייחסה אליו בצורה יוצאת מן הכלל קבעה את הכללים באופן ברור ומפורש. המדינה היא מדינת לאום של העם היהודי. יש בה מיעוטים שונים ומדינת הלאום הזאת מקיימת שוויון גמור של כל אזרחיה. יתרה מכך, הכרזת העצמאות מדגישה את מחויבותה של המדינה למשפט הבינלאומי ואת הלגיטימציה שיש לה מהמשפט הבינלאומי ומשפחת העמים.
חוק הלאום הנוכחי הוא בעיקר ביטוי לפחד הקמאי של ביבי וממשלתו מפני שוויון. חלק מזה נובע מהפראנויה של ההנהגה ומהפחד מפני כל מה שאיננו גזור על-פי דמותם. חלק נובע מכך שביטחונם העצמי של המנהיגים של היום שואף לאפס. נראה כי אינם מאמינים כי מדינת ישראל תוכל לשרוד ולשגשג בתנאים של ריבוי דעות ושל ויכוח פתוח בין עמדות. עוד סיבה היא האידאולוגיה הפשיסטית שבמרכזה הרצון לספח את השטחים תוך התעלמות מי שיושב בהם דורות רבים - הפלשתינים - שמנהיגי הימין לא רוצים להעניק להם זכויות כלשהם. ואגב, זה אותו פחד מלדבר עם החמאס ולסיים את הסאגה הממשיכה להפוך את תושבי עוטף עזה ואת שדותיהם לקורבנות של הפחד הזה.
מה חבל שממשלת ישראל הנוכחית השליכה את הכרזת העצמאות אל פח האשפה של ההיסטוריה והפכה את המדינה שכל העולם נשא אליה עיניים בהערצה והוקרה למוקצה מחמת המיאוס ועוד יותר מכך - למושא להתנערות ממנה של הטובים שבבניה - יהודים, דרוזים, צ'רקסים, בדווים, ערבים, עולים ושאר האזרחים, גם כאלה שהיא לא הפכה אותם לאזרחים מסוג ב'.
