היא נולדה בזגרב, קרואטיה. בשנת 1941 נתפס אביה בדרכו לעבודה, נשלח למחנה ריכוז יאסנובץ, ובניסיון בריחה נרצח על-ידי הקרואטים, שלדבריה, היו אכזרים יותר מהנאצים. היא ברחה עם אמה ואחותה ברפסודה על הדנובה, מקרואטיה הנאצית לכיוון הונגריה, שם הוסגרו והוכנסו למאסר. האסירים נשלחו לאושוויץ וניספו שם, אך הן ניצלו בנס, בזכות אמה שהייתה מתקנת גרביים לכל החיילים והשומרים.
הן החלו לנדוד בדרך לזגרב כפליטות מחוסרות כל, חיטטו בפחי אשפה למצוא שיירי אוכל וקיבצו נדבות. בזגרב השתלבה בחברה מחדש, אבל נאלצה לעזוב ולהגר לישראל לאחר שאמה לא יכלה לשאת חיים בקרב עם אכזרי וצמא דם כמו הקרואטים.
קשיי הסתגלות בארץ, שפה אחרת, מראה גלותי, החיים ללא אבא לא נראו יוצאי דופן כי רוב העולים היו משפחות ללא אב. בארץ זכו לקבלת פנים טראומטית: הן רוססו ב-DDT, וצמתה העבותה נגזזה. באוהל בעתלית הן חיו בפחד תמידי מהפדאיון. בעצת אמה שאמרה לה כי היא חייבת ללמוד כדי להתקדם בחיים, למדה מספר מקצועות, פקידות, הדרכה. תמר מצאה עבודה כמזכירה לקונסול
כבוד, בזכות השפה הקרואטית בה שלטה, והחלה ללמוד בערבים. היא השיגה תעודת בגרות, אבל ליבה יצא לאמנות, אותה רתמה להוראה והדרכה בקבוצות טיפוליות כמו בבית סוהר, בבתי חולים. היא למדה במדרשה לאמנות וסיימה תואר שני בתראפיה באמנות. הקימה משפחה, בעל ושני ילדים. בהמשך, לאחר שילדיה בגרו, החליטה לצאת לעולם הגדול ונחתה בניו-יורק, שם השתלמה באמנות, הדריכה בבי"ח, ומאז היא זוכה להצלחה רבה. כיום היא מחלקת את זמנה בין ישראל וארה"ב, אך תמיד מציגה עצמה כאמנית ישראלית.
תמר מגייסת את האמנות שלה למטרות חברתיות גלובליות: שימור הסביבה, השמעת קולם של פליטים ומהגרים, חזרה לנושא השואה. חוויית השואה מעולם לא עזבה אותה, ולמרות שהייתה רק בת 3 נחרתו בזיכרונה חוויות הדרך מהונגריה לזגרב, קרואטיה, הושטת היד לקיבוץ נדבות, לאורך הדרך. את התערוכה בבית האמנים בת"א היא מקדישה לנושא השואה, גבולות, פליטים. על יריעות פלסטיק של כרזות חוצות שלא נעשה בהן שימוש היא משרטטת את מפת קרואטיה ושכנותיה ומציינת את האתרים בהם היו מחנות השמדה של הקרואטים. ברקע נראות חסידות עפות מגבולות אלה לעבר החופש, בחיפוש אחר עתיד חדש. במקביל, מוצגות עבודות קטנות יותר המראות פליטים נואשים בים סוער.
הקשר שלך לפליטים בולט מאד.
אני מביעה מורת רוח מהתעלמות האנושות ממצוקת חייהם של הפליטים המבקשים לשרוד ולברוח מגורלם האכזר. עבודותי מהוות גשר בין הזיכרון האישי שלי מהחוויות הקשות שעברתי בימי השואה לבין המציאות בה נתונים אלפי פליטים למודי סבל, השואפים להינצל ולשרוד... אני מציגה מראות של סירות ורפסודות מלאות בבני אדם, שלעתים נטרפות בים סוער ופולטות באכזריות את נוסעיהם. מראות אלה טורדים את מנוחתי. התעלמות האנושות מהקורה בעולמנו גורמת לי אכזבה גדולה...
למה השתמשת במצע של כרזות פלסטיק?
החומר זמין, גדול, מאפשר מצע לעבודה רחבת ידיים שתרשים את הצופה ותטביע בו את חותמה. היו עליהן הדפסים של מדינות אירופה, דבר שהתאים מאוד לנושא שלי. בנוסף, את יריעות הפלסטיק האלה אפשר לגלגל מהר, לארוז ולברוח אתם, במקרה הצורך.. עד כדי כך נשאר בי הפחד הראשוני שאצטרך לברוח, וכדאי שהכל יהיה ארוז ומוכן לדרך... תחושת הנדודים מלווה אותי תמיד.
איילים מפוחדים ושימור הסביבה
בתערוכת יחיד במוזאון רמת גן ("עדות האיילים" 2014) הביעה את מורת רוחה מחוסר ההתייחסות לשימור הסביבה וגירוש החיות. קרני האייל המפוארות של חיה אצילית זו מוצגות בניגוד לעיניו המפוחדות, כאשר האדם מגרש אותם ממקום חיותם.
הצלחה בינלאומית
תמר זכתה בשנת 2000 לעצב את הפוסטר לפסטיבל ה-38 עבור Lincoln film society, לצד
מנשה קדישמן - האמן הישראלי היחיד שעיצב את הפוסטר לפניה ועד היום. מאז נפתחו בפניה דלתות: היא הציגה את עבודותיה בגלריות ובמוזאונים נחשבים, וזכתה להציג באירוע Clinton Global Initiative בהשתתפותם של הנשיא
ביל קלינטון ושועי עולם אחרים.
תמר היא בין הישראלים הבודדים שהשתתפו בפרויקטים בינלאומיים, כמו פרויקט ציבורי ענק שהוצג ברחבי עולם נגד התחממות כדור-הארץ Cool Globes וכלל 125 גלובוסים בקוטר 1.5 מטר, עם יצירתה החשובה גלובוס Corrigenda - "תיקון עולם". הזיקה שלה לישראל לא פסקה מעולם. היא מציגה את תערוכותיה בארץ, תומכת בעמותת 'יד עזר לחבר', המסייעת למאות ניצולי שואה וקשישים, וכן ב'קשת אילון' - מרכז מוזיקלי לקידום וטיפוח כנרים צעירים מחוננים. היא תורמת מהכנסות עבודותיה למוסדות שונים: אוניברסיטת חיפה, בילינסון, תל השומר ועוד.
תמר חלמה תמיד להיות אמנית במשרה מלאה וכיום, בגיל 79, צעירה ברוחה ובמראה, ניתן לומר שהצליחה להגשים את חלומה.