באחרונה דובר (ועוד ידובר רבות), על חוק יסוד, חוק הלאום. "צבא" שלם של מקטרגים קם על החוק הזה, חלקו נראה וגם נשמע בעצרת שקיימו פעילים דרוזיים בכיכר רבין בת"א. והנה במסגרת המחאה הקולנית נשמעו ונראו גם לא מעט 'פעילים חברתיים' בדואים, שצרפו את קולם לקולות המוחים.

האומנם גם להם, לבדואים, חלק ב"חגיגת הקיפוח"?

כנגד כל המקהלה מחרישת האוזניים של המוחים, שמחאתם מתעלמת בעיקשות מהעובדה הנחרצת, שמדובר בחוק שזכה ברוב מוחלט בכנסת (61 תומכים), היו אותם קולות, המגוננים על החוק, בשל אטימותה וחד-צדדיותה הידועה של התקשורת, בחזקת קול דממה דקה. ציוץ כאן ציוץ שם. גם ציוציו של רה"מ לא שינו את תמונת הרעש הכללי, שהלם בכולנו, כל ה"בעד" היה בבחינת קול ענות חלושה, מול הלמות התופים של הנגד...

במבט אל הנעשה בשולי ההתארגנות הדרוזית, ראוי שנבחן גם זרם שולי לכאורה, קבוצה, קטנה, אך ראויה להתייחסות: בדואים שמיהרו לקפוץ על העגלה הדרוזית הדוהרת, אותה סיפקו הפעילים (והקרנות "אוהדות" ישראל, כמו הקרן לישראל החדשה ושתיל). והנה לכם המתאבן הראוי לתבשיל המחאה. בדווים 'מקופחים' המוסיפים עוד קול לאותה מקהלה הקמה על הדמוקרטיה הישראלית המתגוננת.

אלא שהבדווים העולים על עגלת המחאה הם, בדיעבד, המיעוט המועדף ביותר. יחסו לחוק הוא, אם להתבטא בעדינות, אמביוולנטי במיוחד (ואולי סורר במיוחד?). אני מסייג שוב התייחסות זו לחלק מהם. בוודאי לא לכולם. אבל אותו חלק הוא משמעותי מבחינת השפעתו על אורח חייהם.

וכאן אי-אפשר שלא להתייחס לתופעות שונות בהוויה הבדווית, ובראש ובראשונה לפוליגמיה בקרבם - איסור הפוליגמיה מעוגן בסעיף 176 לחוק העונשין, ולשונו: "נשוי הנושא אישה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם - מאסר חמש שנים". אלא שהסלחנות האין סופית, של המשפט הישראלי, כלפי העבריינים, ובתנאי שאתה מהצד הנכון של החברה בישראל, ידועה. ולא נרחיב כאן.

לא רשומים

פוליגמיה היא תופעה חברתית חמורה. פגם מהותי האסור במובהק על-פי החוק הישראלי, ולמרות זו נפוץ בממדים חסרי תקדים. יש אומדנים שונים לגביה. הערכה מקובלת קובעת כי חמישית עד למעלה משליש (!) מכלל המשפחות הבדואיות בישראל נגועות בה. ההגדרה המקובלת למצב פתלוגי זה אומרת כי פוליגמיה היא קשר נישואים של גבר אחד עם כמה נשים.

הפוליגמיה בקרב הבדואים הינה מוסד חברתי מרכזי, השואב את כוחו במידה רבה ומכרעת מהמבנה הפטריארכלי של המשפחה הבדואית, וממיקומו של השבט בחיי החברה הזאת. הסדר הפוליגמי חי, קיים ובועט גם בזכות ברכתם של כהני הדת המוסלמים. האיממים האלה, המקבלים אגב משכורתם מממשלת ישראל, מקיימים טקסי נישואים לגברים נשואים ככל שיתבקשו ללא הסתייגויות כל שהן. כתרופה מראש לבדיקות אפשריות, "נישואים שניים או אף שלישיים", אלה, לא נרשמים במרשם האוכלוסין.

לתופעת הפוליגמיה הזו ישנן השלכות חברתיות קשות הן על הבדואים והן על החברה הישראלית. ככלל הבדואים, הפוליגמיה והביטוח הלאומי: האצבע בעין של המדינה. מאז שנות התשעים הופחתו בהדרגה קצבאות הילדים וכדי לכלכל את עצמן המשפחות הבדואיות נשענות על גמלת הבטחת הכנסה המתקבלת מן המוסד לביטוח לאומי ופחות על קצבאות הילדים [14].

ועדיין מדיניות הקצבאות הנוכחית מתמרצת פוליגמיה. גבר המעוניין להתגרש פורמלית מאשתו הראשונה על-מנת לשאת אישה נוספת פונה לבית הדין השרעי ומסכים לשלם דמי מזונות כהוכחה לגירושים, שופטי בית הדין השרעי פוסקים דמי מזונות בסך 50-100 שקלים לחודש על כל ילד. זהו למעשה סוג של תרגיל הונאה. מחיר נמוך בכוונה תחילה שהוסכם מראש בין המתגרשים (לשם השוואה, סכום המינימום לתשלומי מזונות בבתי משפט למשפחה ובבתי דין רבניים עומד על 1,200 שקלים לילד, וזאת ללא תלות ביכולת השתכרותו הריאלית של הבעל), שלאחריו האישה נחשבת כגרושה וכנפרדת מבעלה ויכולה לדרוש תשלומי הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. בנוסף לכך תקבל האישה גם קצבאות ילדים ובמקרים מסוימים אף תהנה מזכויות המגיעות לה בגין מעמדה כאם חד-הורית...

כדי להמחיש את מידת הנדיבות אותה אימצה המערכת המשפטית וברוב המקרים גם הבטל"א כלפי האוכלוסייה הבדווית, נספר כאן על מקרה נדיר בו הביטוח הלאומי דחה ב-2014 את תביעת האישה לקבל גמלה בנפרד מבעלה לשעבר, וקבע שמדובר במשפחה פוליגמית. אלא שאז גויסה המערכת המשפטית. ערעור שהגישה האישה התקבל, איך לא, באחרונה, והשופטת קבעה שעל המוסד לשלם לאשה גימלה גם בנפרד מבעלה לשעבר. ונפסקו לה הוצאות ושכ"ט עו"ד של 4,000 שקל. כך למעשה הכשילה מערכת המשפט נסיון של הבטל"א לייצר תמריץ שלילי לנישואי הפוליגמיה דרך יצירת קריטריון חדש, ששמו "משפחה מורחבת". הרעיון היה להתייחס למכלול המבנים - ובהם בתים, צריפים ואוהלים סמוכים - כאל קורת גג אחת, ובכך לא להכיר בגירושים הפיקטיביים כגירושים. כאמור הניסיון הזה נכשל. והרי לכם עוד טיפה בים, המתווספת למיליארדים הרבים מאוד שמשלמת המדינה לאוכלוסייה הבדווית שלא כדין.

תופעה נפוצה

על-פי הערכות שיעור הנשים הבדואיות החיות בנישואים פוליגמיים מגיע לכ-30% לפי נתונים משנת 2009, כ-38% מהילדים הבדואים חיים במשפחות פוליגמיות.

התופעה של ריבוי נשים בנגב נפוצה מאד, אף מתרחבת, בניגוד למקווה, ולמרות תהליכי המודרניזציה המתרחשים בה. התופעה נפוצה יותר בקרב משכילים וצעירים (גברים בראשית שנות ה-30 לחייהם). ד"ר מג'יד אלעטאונה, חוקר העדה הבדואית ומנהל המחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית נווה מדבר, אומר כי "רוב הגברים הבדואים שואפים להינשא למספר נשים, אך העדר היצע הנשים הוא אשר מגביל אותם". אלא שבעשורים האחרונים, "נפתרה בעיה זו על-ידי יבוא נשים צעירות מהגדה המערבית ומירדן".

נערות אלה נמכרות למעשה על-ידי כל המרבה במחיר. מרבית הנשים הנישאות בדרך זו לגברים בדואים, משוללות כל מעמד חוקי בישראל, והן למעשה תלויות לחלוטין בבעליהן. הנהנים העיקריים מהמלקוח הזה הם בעיקר בני מעמד בינוני בדואי, העובדים כשכירים במוסדות ישראלים ובמשק הישראלי בכללו, כולל מורים, מפקחי חינוך, פקידי ממשלה ושלטון מקומי, ועצמאיים. כדי שהבעל יוכל לשאת אישה נוספת, נשותיו הנוכחיות רשומות במשרד הפנים כגרושות, אף על-פי שהן אינן גרושות בפועל. אלו הם "גירושים פיקטיביים", בדומה לנישואים פיקטיביים.

על-פי פרופ' ארנון סופר וגיל שלו מהמכללה לביטחון לאומי, "ההסתננות הבלתי חוקית מוערכת בכ-16,000 נשים שהסתננו לצורכי פוליגמיה ("רק" עד לשנת 2004) ואליהן הצטרפו גם בני משפחותיהן. נשים ערביות, הרשומות בתעודות הזהות כרווקות, חיות כנשים נשואות לכל דבר, מתעברות, יולדות, אך נהנות ממעמד של "אימהות חד-הוריות", על כל הגלומות בכך (ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, ואפילו זכויות למשכנתה בתנאים של זוגות צעירים).

נשיאת אישה נוספת, משמשת מדד לכוחו ולעושרו של הגבר. במשפחות פטריארכלית מאד, כמו אלו הבדואיות, המשפחה גרה אצל אבי החתן, לכן החברה חותרת לריכוזיות ולשליטה ברכוש על-ידי קיום משפחות מורחבות עם ילודה רבה וריבוי נשים, ובפרט נשים מתוך המשפחה המורחבת.

זכות שיבה

על-פי פרופ' ארנון סופר, "כבר ב-2009, כשליש מן הגברים הבדואים בדרום נשאו יותר משתי נשים, וחלקם לא הסתפקו בפחות מארבע. הם מביאים לעולם כדי 100-40-20-10 ילדים, ויש מקרים ספורים גם של משפחות שבהן לגבר אחד כ-150 ילדים".

פרופ' ארנון סופר וסא"ל גיל שלו, טוענים כי למעשה מממשים הבדואים בפועל, בדרך זו, שהמדינה איננה מתמודדת אתה, את "תביעת השיבה" הפלשתינית.

הנה כי כן 'מכונת הקיפוח', פועלת, במלוא העוצמה, בתמיכת המערכת המשפטית, התקשורת (המקפידה להעלים עין), לאכוף על מדינת ישראל שינויים דמוגרפיים וזכות שיבה מדורגת. ועוד לטעון על קיפוח... בעוד המדינה כושלת בניסיונה להכיל על כל אזרחיה באופן שווה, את חוקיה.