תמהני אם יש מי שמופתע ממטחי הרקטות המשוגרות בימים ולילות אלו מעזה (בינתיים רק) אל ישובי הדרום. כידוע, בין מדינת ישראל ובין חמאסטאן מתקיימת מערכת יחסים שבנויה על סבבים, מעין גלגל חוזר; אנחנו מספקים להם הכל - מזון, מים, דלק תרופות ואפילו חומרי בניין שהם מנצלים לבניית מנהרות טרור. אנחנו גם רוכשים מהם מוצרי חקלאות, שיהיה להם קצת כסף, והם בתמורה פועלים ללא ליאות להעצמת כוחם הצבאי תוך שהם מכריזים מפורשות שהיעד שלהם הוא מחיקת מדינת ישראל מהמפה. אצלם זו אסטרטגיה, עד כדי כך שאת הילדים שלהם הם מחנכים להגשמת היעד הזה. ואנחנו רואים הכל וממשיכים לספק להם כל טוב.
אז בגדול כך נראים הסבבים בינינו: אנחנו דואגים להם לאספקה שוטפת של כל הדרוש להם כולל לביצורים, אולי מתוך תקווה שהם יעריכו את טוב לבנו ויתנו לחיות בשקט. זה הצד שלנו. והצד שלהם - הם מקבלים מאתנו את כל הדרוש להם, כולל חומרי בניין לביצורים ולמנהרות שלהם ומתכוננים לסבב הבא. והסבב מתחיל בקטן; הפגנות, ניסיונות חטיפה, עפיפוני תבערה וכאלה. אנחנו מבליגים, מכילים, מגיבים נקודתית לפעמים, מתנצלים אם מישהו מהם נפגע ומחפשים סימנים לכך ש"החמאס אינו מעוניין בהסלמה". וכך מתגלגלים והולכים עד שנוחתות בישובי הדרום הרקטות שהם ירו עלינו כשאין פניהם להסלמה. להפך, הם רוצים הסדרה.
כאמור, מדובר בסבבים. זה אומר שאנחנו לא יכולים להיות מופתעים מהרקטות שהם יורים עלינו אחרי כמה חודשים של ניסיונות פריצה שכונו הפגנות, עפיפוני ובלוני תבערה, ירי צלפים וניסיונות חטיפה, הרקטות היו צפויות לגמרי כי כך מתנהלים הסבבים. ובכל זאת הרושם הוא שאנחנו מופתעים ובמידה מסוימת אפילו אובדי עצות. כי איך זה יכול להיות שאחרי כל מה שעשינו ואנחנו עדיין עושים עבורם כנ"ל, הם מתאמצים כל כך לפגוע בנו? אז מה, עוד פעם להכנס לעזה? מה זה כבר יתן? עדיף להמשיך לחתור להסדרה, אומרים חכמי המדיניות שלנו ואומרים גם מפקדי הצבא. וזו בדיוק הרוח הגבית שמדרבנת את החמאס להמשיך ללכת בנתיב ההרס והחורבן, הרפיסות שלנו.
לבחור בכל יום מחדש
פרשת השבוע פותחת כך (דברים יא): [כו] רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. [כז] אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. [כח] וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. ומה הן אותן מצוות שעלינו לשמוע כדי לזכות לברכה? הנה מה שנוגע לענייננו (פרק יב): [כט] כִּי-יַכְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם--מִפָּנֶיךָ; וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם, וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם. קודם כל לדעת שהקב"ה הוא שהעניק לך את הניצחון וממילא גם את הארץ. ואם לא תפנים אתך העובדה הזאת אתה עלול להיסחף למחוזות מסוכנים: [ל] הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם, אַחֲרֵי, הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ...
ובמה תתבטא ההיסחפות? הנה: ...וּפֶן-תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר, אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, וְאֶעֱשֶׂה-כֵּן, גַּם-אָנִי. [לא] לֹא-תַעֲשֶׂה כֵן, לַה' אֱלֹקֶיךָ... בדור שלנו אין כל כך חשש שמישהו ילך למסגד במקום לבית הכנסת, הוא לא ילך לשום מקום, אבל בהחלט ייתכן שיכבד את המסגד יותר מאשר את בית הכנסת ומציאות כזאת מהווה סכנה גדולה. כי אצלנו התורה מנחה לבחור בחיים, אין ליהודי דבר קדוש יותר מעצם החיים, ואילו אצלם: ...כִּי כָל-תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם--כִּי גַם אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם. בדור שלנו זה אומנם לא פולחן האש כפשוטו, אבל זה כן חינוך הילדים להעדיף את המוות על פני החיים, להיות שאהיד, להקריב עצמו למוות ובלבד שיזכה לרצוח יהודים ר"ל.
והרי כבר שנים זה החינוך שניתן לילדים הערבים בתוך גבולות ארץ ישראל. זה לא סוד. הם הרי לא מסתירים את "המגמות החינוכיות" שלהם. אנחנו יודעים את זה וממשיכים להתייחס אליהם בכבוד מכל מיני נימוקים והנחות שהמציאות מפריכה שוב ושוב. וכך, במקום להגיב במלוא החריפות על ההתגרות הראשונה כפי שהתורה מנחה אותנו שוב ושוב, אנחנו משתדלים מאוד לעשות וגם עושים את ההפך הגמור. וזו הבחירה שמציעה לנו פרשת השבוע: רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אתמול בחרנו לא טוב, אבל היום אפשר לתקן. זו המשמעות של נתינת הבחירה הַיּוֹם. זה אומר שבכל שלב, בכל יום מחדש אפשר לתקן. גם היום, אם נגיב כראוי להתגרות יהיה לנו שקט ממושך.
רק דיבורים לא יעצרו את המפולת בין אמונה לשרות בצבא 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
