אומרים על התורה ש"דברי אלוהים חיים היא" וכן אומרים: "הפוך בה והפוך בה וכולי בה". וישנן מידות שהתורה נדרשת בהן. אפשר שבאחת המידות והיא אקרוסטיכון ניתן להסביר את מעשה העקדה, שעל פניו נראה כבלתי סביר ולא הגיוני.
בפרק כב' בבראשית "סיפור העקדה" מדובר על כך שה' ניסה את אברהם כאשר האמצעי העיקרי לנסיון הוא בנו יצחק. נשאלת השאלה; מה אשם יצחק ועל מה עליו לפחד ולהתיסר בכל אשר מנסה ה' את אביו? וכי חזקה על ה' שיהא מנסה את אברהם על חשבון פחדיו ויסוריו של בנו? והרי אל רחום וחנון הוא! הנה כי כן, מתבקש שיהא חומל על יצחק כמאמר: "ואלו הצאן מה חטאו" וכן יהיה מנסה את אברהם בלא שאחר או אחרים ממקורביו יפגעו.
עיון בפסוקים ודרישתם יראה וילמד שאומנם אין כוונה מצד ה' אלא להשתמש ביצחק כאמצעי לניסוי בלבד. יתרה מזאת, יצחק אף יודע ומודע לכך. בפסוק 6 מסופר שאברהם שם את עצי העולה על בנו. בידו הוא לוקח את האש והמאכלת ושניהם הולכים יחדיו. כלומר; זה בצד זה, כברת דרך. יצחק, שנושא את עצי העולה, רואה את האש שמשמשת להבערת העצים ושואל, ספק בתום ספק בחשד מה: "הנה האש והעצים ואיה השה לעלה"?
וכאן שם ה' את התשובה בפי אברהם, כמסר הרגעה ליצחק, מבלי שאברהם, עצמו, מודע ויודע את המסר המועבר במוצא פיו. כאמור שם פסוק 8 "ויאמר אברהם אלוהים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו". כלומר, תשובת אברהם על-פי אקרוסטיכון היא בעצם "איל השה לעולה, בני. ואמנם בהמשך "וישא אברהם את עיניו... ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו".
וראוי לציין כי באותה נשימה באותו פסוק ובהמשכו כתוב וילכו שניהם יחדיו. כלומר: כשם שיצחק צייתן בתחילת דרכם "... וילכו שניהם יחדו" (פסוק 6 לעיל), כך עכשיו, הוא הולך בצד אביו.
נשאלת בכל זאת השאלה מה בין "וילכו שניהם יחדיו" שבפסוק 6 לבין "וילכו שניהם יחדיו "שבפסוק 8? בפסוק 6 הדגש הוא על הרישא והסיפא כדלקמן; ברישא מוזכרים האש והמאכלת וכן עצי העולה שנושא יצחק; סימנים מובהקים להקרבת העולה. מאחר שבעל חיים שהוא עיקר העולה לא נמצא בידיהם, חושש ומסתקרן יצחק ומיד שואל את אביו, בסיפא, איה הבעל חיים. בפסוק 8, לעומת זאת הדגש ברישא הוא על תשובת אברהם לבנו שלאחריה יצחק לא שואל יותר שאלות ואינו חושש עוד. הסיפא היא ההגעה אל המקום.
מכאן ניתן להבין שני דברים:
א. במקרה הראשון, יצחק, שתמה על אי-הימצאותו של בעל חיים לעולה, חושש ומיד שואל את אביו את השאלה. כלומר; אומנם וילכו שניהם יחדיו, אלא שיצחק נסער, חושש, לא בטוח ... ולאחר הליכה של כברת דרך קצרה ביותר, הוא שואל את שאלתו. אברהם, לעומת זאת, יודע את האמת. מאמין באמונה שלמה, בצדקת האל, אך עם זאת מסתמנת מעין משאלה או תקווה בתשובתו האמביוולנטית ליצחק: "אלוהים יראה לו השה
1 לעולה, בני". דהיינו, מעבר למסר ליצחק, כאמור לעיל, מסתמנת בתשובתו זו אמונה אבסולוטית ב-ה' מחד-גיסא, ומשאלת תקווה משמים אולי להפר או להמיר את רוע הגזרה בדבר אחר, כאמור: "אלוהים יראה לו" הכל בידי שמים, ואם כשנגיע אל המקום או בעתיד לבוא או בבוא הזמן, או אז תפול ההכרעה הסופית.
והמילה "בני" אף היא מסמלת הכוונה דו-ערכית אחת; מחד-גיסא כאב האוהב את בנו היודע את שצפוי לו ומבטא במילה בני את הקירבה, החמלה והרחמים, ומאידך-גיסא פנית זעקה לשמים כאילו ורוצה היה לומר: והרי זה בני!
ב. במקרה השני, שניהם שותקים, יצחק הולך בצד אביו ולבו רגוע שכן את התשובה הוא קיבל. אברהם שותק כלפי בנו וכלפי שמים.
עובדה אחרת המעניינת בפני עצמה היא הדו - שיח בין הבן לאב.
הרישא שבפסוק 7: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני..." הרישא נראית, כביכול, כפסוק חסר כיוון, שלא נאמר מה אמר יצחק, בתחילה, לאביו. לי נראה שה - "ויאמר" הראשון, בא להרבות ולא להמעיט. מילה הבאה להכליל אימרות שונות שנאמרו כדו-שיח בין אב לבן, שלפי דעת תורה, אין מקום להביאן כאן. עם זאת, הסיפא; ה-"ויאמר" השני, שבא להמעיט, כוחו גם בזה שהוא מלמד ומרמז על תכני הדו-שיח שנכללו ב-"ויאמר" הראשון.
בסיפא אומר יצחק אבי! כלומר מילה המדגישה קירבה יתרה - עצם מעצמותיו. ואברהם עונה: "הנני בני" כלומר; כמו רוצה לומר לו הנני מוכן ומזומן לענות לך, בני. מכאן ניתן להניח שב"ויאמר" הראשון, נסובה השיחה על נושא העולה, הדרך, העצים, כלומר כל מיני שאלות ואמירות שאולי דרכן יוכל להבין יצחק מה בעצם כוונת אביו או במילים אחרות מי הוא ומה הוא השה לעולה?
אם פרוש זה נכון ראו נא איזה עוצמה ואיזה משקל יש לכל אחת מהמילים שבמשפט המקראי הזה: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו" - כל מיני אמירות שדרכן אולי יוכל להבין את כוונת אביו במעשה העולה, "ויאמר אבי": שאלה ישירה של בן לאב המדגישה את הקירבה ואולי בשל כך את הזכרת ודרישת המחויבות של האב בכוונותיו או במעשיו הקשורים בבנו. "ויאמר הנני בני": תשובה ישירה. בהיותך בני עצם מעצמי, הנני מוכן ומזומן לענות לך כל צרכך.
גזרה שווה או דומה לרישא של הפרשה פסוק 5. על-פי אותו כלל, שה' ישרה דרכו ואל רחום וחנון הוא, אין כל כוונה לפגוע או לערב ריגשית את שני הנערים במעשה העקדה. ולכך מספר הוכחות:
א. אברהם אומר במפורש לנערים "נלכה ונשובה אליכם" משפט אמביוולנטי בכך שמצד אחד אברהם מרגיע את הנערים, ומצד שני הוא מביע תקוה שאולי העתיד הקרוב יעמיד בפניו הפתעות לטובה. מתקשר גם להבעת התקוה שבפסוק 8 "אלוהים יראה לו השה לעולה". אגב המילה "נשובה" מעוררת אסוציאציות של נחמה כמו למשל: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
ב. גם במשפט סתמי זה, לכאורה, נרמז השם של העתיד לבוא לעולה: "ויאמר אברהם/ אל נעריו שבו לכם /פה עם החמור/ ואני והנער נלכה
2 /עד כה ונשתחוה ונשובה /אליכם/ מלה זו בסיקול אותיות נותנת גם איל הכלל או החותם - המסר העולה ומשתמע מהנסיון, נקבע בסיפא של פסוק 14 כאמור: "ויקרא אברהם... אשר יאמר היום, בהר ה' יראה". כלומר, לפי האקרוסטיכון; מי שיאמר היום
3, כמאמר יצחק, איה? השה לעולה, נפנה אותו אל אותה התרחשות ניסית, אלוהית, שהתרחשה בהר המוריה. והמסקנה מובילה שוב אל אותה קביעה ידועה של "השלך על השם יהבך..." כי "הכל בידי שמים".
