ההשתוללות החמאסית, הבלתי פוסקת על הגדר, בעוטף עזה ובבאר שבע, ולעומתה המתינות הישראלית המופגנת, מזכירים את ההבלגה הזכורה לשמצה, מודל 1937. רוב היישוב היהודי דאז, התנגד למדיניות של התקפה (בעוד שוינגייט, הוכיח (1938- תרצ"ט), כי רק תגמול הולם בשטח יפסיק את שפיכות הדמים)¹

לנוכח התנהלות הממשלה צפות ועולות עכשיו שאלות קשות.

האם מתנהל מו"מ חשאי בין מצרים לישראל על הפתרון בעזה? מסתבר שכן. האם נדונה אפשרות השלטת רש"פ על עזה? מסתבר שכן. האם נדחקה לשוליים דרישתה של ישראל לפירוז הרצועה? מסתבר שכן. האם מחובתה של ישראל להוציא לפלשתינים את הערמונים מהאש? אתם תגידו. ומה המניע להבלגה נוסח 1937? מה המניע למתינות הישראלית המופגנת? האם קיימת אפשרות שהמניע היא שאיפתו לאיתרוג (של נתניהו ושל רעייתו) לקראת משפטו הצפוי?

בשלושת החודשים האחרונים, חודשי ההבלגה היחסית של צה"ל, שומעים גם רעשי רקע מטרידים, הבאים והולכים, אם מדיונים בממשלה ובקבינט, ואם בהתבטאויות של שרים. ותוכנם: "עלינו למנוע משבר הומניטרי בעזה. עלינו לפעול כדי להחזיר את הרשות הפלשתינית לרצועה. הבה נאפשר להם להתאחד", אומרים בחוגים מסוימים, בסביבת רה"מ. "לכשיתאחדו - ובא לציון גואל"... שקט ושלווה ישררו במחוזותינו".

ולפתע, כאילו כדי לאשר את האמור לעיל, יצא/קפץ המרצע מן השק: ביום שני האחרון חשף ערוץ 10 (ברק רביד), מפי מקורות אמריקניים, כי נתניהו אכן טס לקהיר בחודש מאי, לשיחה סודית עם הנשיא המצרי.

רה"מ חזר כעבור מספר שעות לישראל. ומה שמע הזבוב שעל הקיר (או אותם מקורות אמריקנים)? אכן בשיחה נדונה הצעה מצרית לאפשר חזרה של אש"ף לשלטון ברצועה. בכך יתאפשר איחוד מחדש של מדינת פלשתין המפולגת והמסוכסכת. וזאת תמורת תנאים מסוימים מינימליסטיים ביותר: (שהציע א - סיסי). הפוגה הדדית, שקט ייענה בשקט, הקלה משמעותית במצור על הרצועה: ועיקר העיקרים בהצעה של הנשיא המצרי, החור השחור, המובלע בה: העדרו של סעיף ברור הקובע פירוז עכשווי/מיידי של הרצועה מנשק כבד(!). כלומר: לפנק, לפנק, לפנק - ללא כל תמורה של ממש.

הידיעה על הפגישה, צוטטה בהרחבה בישראל היום (אריאל כהנא). מספר שרים הגיבו עליה בזעם, תוך כדי השמעת ביקורת חריפה על תוכנה (ישראל כ"ץ ואחרים). על-פי הידיעה אמר כץ כי "כל ניסיון להחזיר את אבו מאזן לעזה, ולחבר בין עזה לרשות הפלשתינית, ביו"ש, באמצעות המעבר הבטוח שיחצה את ישראל, יהווה איום ישיר ופגיעה קשה בביטחון המדינה ובמאזן הדמוגרפי בין ישראל לפלשתינים".

התלבטות ממושכת

יש לציין כי כבר לפני שנה קיבל הקבינט החלטה האומרת כי "ממשלת ישראל לא תנהל מו"מ מדיני עם ממשלה פלשתינית הנשענת על חמאס, שהוא ארגון טרור הקורא להשמדת ישראל וכל עוד לא בוצע פירוק החמאס מנשקו..."

ואכן התוכנית הזו היא בבחינת אַלְיָה אשר קוץ גדול מאוד תקוע בה. הרי ברור כי הפלשתינים, קרי החמאס, ייצאו ממנה ברווח גדול. לעומתם ישראל תצא ממנה כשידיה על ראשה. ומדוע? משום שהחמאס ישאר חמוש עם נשקו, יישאר עם שנאתו הבוערת. והרי התוצאות של השילוב הזה מוכרות גם מוכרות לנו. ברצותו יפיל שוב החמאס את אותם נציגים אומללים של רש"פ מהגגות (באותם מבנים שצה"ל ישאירם על-כנם), וכל הסיפור יחזור על עצמו כבמעשה חלם, כפי שקרה בהינתקות שתוצאותיה מכות בנו עד היום, היהיה פעם גבול לטפשות? היתכן שלא למדנו לקח מן העבר?

ואולי להיטותו של נתניהו להשיג איתרוג, לקראת המשפטים הקרובים, שלו ושל רעייתו, היא הפועלת במסתרים? כן. כתבתי את המשפט האחרון לאחר התלבטות ממושכת. ככל שהדבר יישמע מצער ומדאיג, שהרי הסבר הגיוני אחר למהלך כזה - אין. הסבר אחר לשתיקה, לאותה הבלגה אומללה בעוטף עזה - גם אין. ומה נותר?

ואחרון חביב, אי-אפשר לדון בתוכנית כזו, כפי שהועלתה על-ידי א - סיסי (ואני מאמין בכוונותיו הטובות, אלא שהוא איננו מבין את ישראל. ואולי נתניהו איננו מסביר לו את הטעון הסבר). חובה על הממשלה, כל ממשלה, להביא בחשבון כי ישראל, אם תסכים לתוכניתו, תקים לצדה, במו ידיה, מדינה פלשתינית בת ארבעה מיליון תושבים. חלקם חמושים עד לשיניהם (כפי שקרה בעזה). כל זאת כאשר מעבר לגבול אורבת לנו בעיה נוספת המסרבת לגווע: הטענה לזכות השיבה. אז נכון שישראל הודפת כל דרך וכל נסיון לעסוק בה או להביא אותה לדיון ב"מוסדות המוסמכים" בעולם, אבל היא חוזרת וטופחת על פנינו שוב ושוב בשל אופיה "ההומניטרי" הידוע.

למפקפקים אני מציע לעקוב אחרי הוויכוח, שלא יאמן, בין ארה"ב לבין האו"ם, בדבר סגירת הברזים הכספיים לאונרר"א ברצועה. פנייתו הבהולה של נתניהו (נתניהו!) לטראמפ, להמנע מהקיצוץ, מדברת ואומרת הכול, על האפקטיביות של הנשק ה"הומניטרי", בעולם "הפוליטיקלי קורקט". במציאות של רוב פרלמנטרי מכריע לצד הפלשתינים באו"מ על כל מוסדותיו, הבעיה הזו לא תגווע לעולם. שערו בנפשכם מה יקרה כאשר יחזור שוב הוויכוח על זכות השיבה במלוא עוזו... והוא יחזור בוודאות, כאשר יחזור גם הוויכוח על קץ הסכסוך.

ועדיין לא הזכרנו ולו על קצה המזלג את המתרחש מתחת לאפנו, בקרב ערביי ישראל. אבל נשאיר את הדיון בסוגיה זו למאמר אחר...