לפני שנים רבות, פרופסור ישעיהו
ליבוביץ' קבע: "לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד
הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה קרבית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות". התייחסותו לדגל כאוביקט חסר משמעות, כסמרטוט צבעוני, קוממה רבים וליבוביץ', כדרכו, עורר סנסציה. השפה הפרובוקטיבית שלו עוררה זעמם של חוגים רבים וגררה דיון סוער סביב גבולות 67' ו"הכיבוש". האמירה שלו על הדגל היא רק אחת מהפרובוקציות שעורר כדי להניא את מדינת ישראל מהכיבוש. בסוגריים ייאמר שליבוביץ' עצמו ידע היטב מה המשמעות הטמונה ב"סמרטוט הצבעוני" שקוראים לו "דגל". אלא שהאמירה הבוטה הייתה מכוונת להדגיש שמאז הכיבוש העם חצוי והדגל כבר אינו מלכד מכיוון שכמחצית מהעם אינה מזדהה עם מה שהדגל מייצג מאז 67'.
מה יש בו, בדגל?
ההפגנה בכיכר רבין נגד "חוק הלאום" עוררה גלים של ביקורת והעסיקה רבים ובמיוחד את התקשורת, בעיקר בגלל הדגלים שהונפו שם - דגלי ישראל ופלשתין. לצופה מהצד בסערה שהתחוללה בכיכר עצמה ואחר כך במדיה יש כל הסיבות לשאול מה בעצם יש בו בדגל חוץ מאותו הרגע שבו הוא מונף לראווה בטקסיות כמייצג קבוצת בני אדם שמזדהים עם מכלול ערכים זהה?
ניקח לדוגמה משפט כמו, "מת למען המולדת", או "מת למען הדגל" ונבחן איזה מסר עולה ממשפט כזה. יש כאן מוות. אבל לא סתם מוות אלא פעולת ראווה-סימבולית. ובעיני מי שמוצא בדגל כלי מניפולטיבי, המוות הנ"ל מצביע על העוצמה שבדגל, החורגת מהסימבוליות והראווה. בעיניים של אלו המזהים את העוצמה שבדגל, הדגל מזוהה עם אינטרסים ומוביל לפעולה רצונית ורציונלית. מדובר בהתרחשות שבה הדגל ומה שיש בו הוא כלי פוליטי-אינסטרומנטלי. הנפת הדגל היא אקט ראוותני וייצוגי, שבכוחו לעורר בני אדם לפעולה. פועל יוצא מכך הוא שלא ניתן לשלול אפשרות של קשר עתידי בין הפעולה הסימבולית של הנפת הדגל לראווה לבין פעולה רציונלית ואינסטרומנטלית של המת למענו ולמען הערכים הפוליטיים שהדגל מייצג.
האם שתי הגישות להנפת דגל קיימות בנפרד או שמא הדגל הלאומי הוא מקרה מיוחד?
דגל לאומי הוא אוביקט שנטען ביותר ממשמעות אחת, הן מבחינה טקסית סימבולית והן מבחינת השימוש האינסטרומנטלי ו/או המניפוליטיבי שבהנפתו. המשמעות הטקסית משקפת את התפקיד החיובי של הדגל כסמל אינטגרטיבי. המשמעות הרואה בדגל כלי מניפולטיבי היא צדו השני של המטבע. יותר מכך, לעתים קרובות משמעות סימבולית תוביל בהכרח להפעלה, למניפולציה המופעלת בידי בעלי עניין. לפי אלו שאינם מנתקים בין שתי מגה-משמעויות אלו של הדגל הלאומי, הדגל הוא סמל ייצוגי-אינטגרטיבי המשמש לעתים קרובות לצרכי מניפולציה.
אין ויכוח על כך שהנפת דגלי פלשתין יחד עם דגלי ישראל בהפגנה שהתקיימה בכיכר רבין ב-11 באוגוסט, הייתה בראש ובראשונה אקט טקסי ראוותני. אלא מה? הביקורת שאקט זה ייצר הציגה את הנפת הדגלים כאירוע חד-משמעי של ראווה וטקסיות שיש בכוחו להניע את מניפי הדגלים, ואחרים התומכים בהם, לבצע פעולה מתוכננת, רציונלית ואינסטרומנטלית שעלולה לצאת מכלל שליטה. המשתתפים בהפגנה טענו שהנפת הדגלים נועדה להציג לראווה את המטרה המשותפת של המפגינים, להבליט את הערכים המשותפים לשתי קבוצות משנה בחברה הישראלית.
את זאת ניתן היה לוודא בקלות על-ידי בחינת המסרים המילוליים של המפגינים בעת ההפגנה. שכן, הנפת דגלי ישראל ודגלי פלשתין במרחב שהופקע לטובת ההפגנה הייתה מלווה בכרזות ונאומים שנישאו בה. אלו העידו על כך שמדובר בהתכנסות מחאתית שנועדה להשיג אותה מטרה: להצביע על קונפליקט, או אם תרצו, ויכוח בין מניפי הדגלים לסוגיהם לבין יוזמי ומחוקקי חוק הלאום החדש. אם היה בהנפת הדגלים השונים ממד של כלי אינסטרומנטלי שנועד למלא תפקיד חברתי-פוליטי, הרי שמדובר בהשגת אינטרס משותף אחד, במאבק של מחנה הומוגני כנגד מחנה שתומך בחוק הלאום החדש במטרה להביא לביטול או שינוי חוק הלאום.
האמירה של ראש ממשלתנו, "הנפת דגלי פלשתין היא עדות בולטת לנחיצות חוק הלאום החדש", הייתה לפיכך מיותרת, שגויה וסנסציונית לא פחות מזו של ליבוביץ'.
אין זה מחויב המציאות שהנפת דגל נועדה בכל המקרים להפעלה מניפולטיבית של אזרחים. הנפת דגלי ישראל ודגלי פלשתין בהפגנה המדוברת הייתה מיועדת בראש ובראשונה להציג לראווה איחוד בין קבוצות משנה בחברה הישראלית שחברו יחד במטרה להיאבק במשותף למען שוויון בעיני החוק. וזה כל הסיפור.
