שוד ושבר

"שני אנשים נוספים מתו השבוע משתית אלכוהול מזויף. בחודשים האחרונים מתו שישה אנשים נוספים, ושניים איבדו את מאור עיניהם. אלכוהול מזויף? יש דבר כזה ויש מי שכבר שילמו את המחיר" (כוס התרעלה, משה נסטלבאום, מחלקה ראשונה, 13.7.2018).

"חברת אלכוהולים מבקשת למנוע ממשרד הבריאות לפרסם אזהרה על צריכת הוודקה ׳מוסקבה׳ שהיא מייצרת, בטענה שכמות המתנול החריגה נמצאה במשקאות מזויפים" (האם תפורסם אזהרה על וודקה, איתמר לוין ויצחק דנון, מחלקה ראשונה, 30.7.2018).

מסתבר שמשקאות מזויפים ברי שימוש-רב. לרוב מסוכנים הם ויכולים לגרום למוות, והנה, הפלא ופלא, בדיוק בגלל שיש משקאות מזויפים, עצם קיומם משמש עילה ותרוץ וניתן להפנות אצבע מאשימה כלפי אותם משקאות מזויפים בכדי לא לשאת באחריות.

בתחילת אוגוסט, 2018, הגישה חברת בקרדי הבינלאומית, ממשרדיה בליכטנשטיין (שם היא רשומה מטעמי מיסוי כנראה) תביעה בבית המשפט המחוזי בלוד נגד חברת יבוא משקאות ובעליה שכן הם מייבאים ומשווקים וודקה "גריי גוס" וג׳ין "בומביי ספייר" לארץ "לאחר שהוסרו מהם (תוך שיוף גס ופגימה פיזית בבקבוקים) קודי האצווה והוטבעו עליהם קודי אצווה מפוברקים".

לא רק שהבקבוקים סבלו קשות בשל השיוף שעברו, שודאי גרם להם אי-נוחות זמנית ואולי אפילו השאיר צלקות, כנראה שהבקבוקים סובלים קשות מ-PTSD וחייבים בטיפול. "אחוז האלכוהול בג׳ין בומביי סאפייר שמייבאים הנתבעים הוא 47% לעומת 40% שמשווקת התובעת בישראל". אז מה הבעיה? ברחבי העולם הנאור, פרושו של דבר שהמוצר שווה יותר. אחוז גבוה יותר במשקה בד"כ מתפרש למחיר גבוה יותר שכן הריכוזיות בו גבוהה יותר וכן הצרכן חושק בו יותר. אך לא, לפי כתב התביעה, "אחוז האלכוהול הגבוה משפיע על הטעם והניחוח של המוצר..." שומו שמיים! למה דומה הדבר, לניר לניגוב הטוסיק, שאינו מעודן מספיק (לצרכי התביעה), למרות שכל המשתמשים בו מרוצים לגמרי, בדומה למשפחת הדובים בפרסומת בטלוויזיה בארה"ב (לניר טואלט מסוג "שרמיין").

חוק קיים

התובעים דרך עורכי דינם בישראל מגישים לעזרת בית המשפט תמונות לאייר את דבריהם. מסתבר שמדובר בקודים המוטבעים במקומות שונים בבקבוק, שבקושי ניתן לראותם. זקוקים הם לעד מומחה, פסיכולוג מדופלם, שיסביר מדוע הבקבוקים סובלים כל כך מחווית ההשפלה שעברה עליהם, שהם לא מרגישים שהם ה"סחורה האמיתית".

כמובן למעין בתביעה ברור שהתובעים משתמשים במערכת המשפט בכדי למנוע יבוא מקביל, המותר לפי החוק. עורכי הדין של התובעים ודאי אינם טפשים (למרות שהם מתייחסים לקוראים, קרי לכבוד שופטי בית המשפט, כמטומטמים לחלוטין), ולכן הם מצהירים "לתובעת אין התנגדות לשיווק מוצריה ביבוא מקביל ככל שהדבר מותר על-פי דין. אך בענייננו אין זה המקרה כל עיקר".

עד כמה יפה מצד התובעת שהיא אינה מתנגדת לחוק קיים. זה לא מקומה וגם לא ביכולתה להתנגד לחוק שחוקק ומיושם יום יום לטובת הצרכן בישראל, שכן אין הוא תואם את טובתה האישית.

ובכן, להסיר כל ספקות, מטרת התובעת היא למנוע יבוא מקביל. איך ניתן לעשות זאת כשהחוק מאפשר? בארופה חברת בקרדי הצליחה בשל סעיף של האיחוד הארופאי שהחברה ניצלה באמצעות סוללת עורכי דין עם הררי כסף אינסופיים ומערכת המשפט שהפכה לכלי שרת בידה. כאן אנו עדים לנסיון דומה: נתבע לדין. אם נצליח מכל סיבה שהיא (שופט שמתנגד לשתיה חריפה, סעיף שלא גילינו את משמעותו, דעת קהל בשלה בשל אירוע טרגי שאולי יתרחש, וכו׳), יפחד כל יבואן אחר ולא ירצה להתעסק עם בקרדי. כדאי לפיכך לנסות, שכן עלות עורכי הדין, גבוהה ככל שתהיה, יורדת ממיסים, וממילא החברה מעסיקה סוללות של עורכי דין. התועלת בניצחון והשפעתו הניכרת על השוק כולו יכולה להיות אדירה.

וכך בית המשפט המכובד הופך לבימת משחק, עליה מתייצב גולית, כשהוא מרעיד את הסיפים, ומולו, רועד, כמו עלה נידף ברוח, אותו יבואן בודד. לאלו מילארדים נזילים, ולזה משפחה שעל שולחנה הוא צריך להעלות אוכל ולבוש.

מכות נמרצות

מספרת החברה לבית המשפט שהם חקרו ומצאו שלמרות שהחברה רשמה את משרדיה בכתובת אחת, היא למעשה פועלת מכתובת אחרת. חוקרים פרטיים עשו את מלאכתם, ורק צריך לוודא שבית המשפט ידע איך להגיע בקלות לנתבע, המנסה להשתכר למחיתו ולמחית משפחתו.

מה ברצון התובעת? נתחיל במיליון שקלים. זה יכסה בקושי את האגרה ומקצת-שבמקצת מזמן עורכי הדין של התובעת. הם ידרשו בבוא הזמן מיליונים נוספים, עד לפשיטת רגל של הנתבע. בית המשפט ישמש בתור המסגרת, מעין קופסה שחורה, דרכה התובעת תנסה להשיג חומר שאינו נחלת הציבור. הם ינסו לדעת ממי הנתבע קונה, בכמה הוא קונה, איזה כמויות הוא קנה ובאיזו תכיפות, בכמה הוא מכר ועוד. כך הם ינצלו את בית המשפט להפשיט את הנתבע מכל בגדיו, עד שיעמוד ערום ועריה, ואז יתחילו להצליף בו בשוט או להכותו מכות נמרצות: "אנחנו דורשים שיפסיק לחלוטין את מעשיו. אנחנו רוצים החזר של כל הרווחים ופיצוי מעבר לכך. אנחנו נתבע גם את כל מי שסיפק לו, וכך נטיל אימתנו על כולם".

מה המטרה, שואלים אתם. פשוט: לשלוט לחלוטין בשוק. מה התוצאה: על-ידי שליטה מוחלטת בשוק, תחרות בריאה נמחקת, נמרסת, נגרסת-עד-דק, נעלמת לחלוטין, וכך נוצרת ריכוזיות של רווחים אדירים ביד מאוד מסוימת (של התובעת או של היבואן הבלעדי בו היא בחרה).

אך המציאות אומרת משהו אחר: בארץ, כמו גם במערב, מאמינים בשוק חופשי. בכלכלה לומדים שמונופול גורם לפעילות לא אופטימלית של השווקים ויוצר משולש רווחים שמועבר מזה התלוי במונופול לזה המנהל אותו. במילים פשוטות, כשאנחנו מגיעים לחנות, אנחנו משלמים יותר, וכל הרווחים הענקיים שנצברים, מגיעים ליד אחת שלא יודעת שובע. עוד ועוד, הררי כסף אינסופיים, הכל על חשבון הצרכן.

כך בתאוריה. המחוקק בישראל שמע לקול הבוחר כמו גם לקול ההגיון, ולאחר שנים שהשוק נשלט באופן מוחלט בידי מעטים, המחוקק החליט שמותר וכדאי ואפשר שיהיה יבוא מקביל (תחת הגבלות מסוימות שנועדות להגן על הצרכן ולשמור על חוקים קיימים, דוגמאת סימון מוצרים). לכל הנהנים ממוצרי דיאג׳יו, שאלו את החברה הסקוטית שלפני עשורים, לפני פתיחת השוק ליבוא מקביל, הייתה הזכין הבלעדי של ג׳והני ווקר, אחיו ואחיותיו.

רצונה הבלעדי

טוב למחוקק, טוב בעיקר לנו (כשאנחנו קונים סיראל לארוחת בוקר, חיתולים לילדים, דברי מאכל, בשמים, משקאות, אוכל לכלבים או לחתולים, וכו׳), אך תמיד ישנם אלו החושבים שהם מעבר לחוק. האלפיון העליון. שרים או אנשיהם (מנהלת המשרד הרוסיה של מפלגתו של שר הביטחון דעכשיו, האמורה לשבת בכלא על מעשיה). וגם חברות ענקיות שכלל לא אוהבות לשלם מיסים (לכן הן משתמשות במקלטי מס כמו גם ברישום החברות במקומות אקזוטיים במיוחד). לך נסה להלחם בחברה גדולה - וזו התורה כולה על רגל אחת!

כאן מתעוררת שאלה נוספת, לא רק של נסיון לשליטה מוחלטת על השוק, כי אם גם ארץ נאורה, שהיא פשוט חוליה בשרשרת ארוכה של מדינות בהן התובעת פועלת באותה צורה בדיוק. בארופה החברה תבעה, איימה, שינתה את פני המפה בהצלחה מרובה, שכן היא עלתה על סעיף בחוק שניתן להשתמש בו להגבלת המסחר כך שיתאים לרצונה הבלעדי.

לאחר ארופה, החברה ממשיכה לישראל, אך כאן, בתקווה, נמצא שלא הצרכן ולא בית המשפט טפשים או יפלו לאחיזת העינים של עורכי דין מקומיים, ממולחים ככל שיהיו.

כמובן בארץ, עורכי הדין שכללו את אומנות אחיזת העיניים. הם משמשים כיחצנים לאלמנטים הגרועים ביותר שישנם, רוצחים ואנסים וטרוריסטים ורמאים ושקרנים, ולכולם הם נותנים הסבר, ואף תוקפים את הנתקף. לא רק שאין רחמים וכבוד עצמי וקווים אדומים, האתיקה הבסיסית נעלמה כלא הייתה (וכבר נזכר אני בתופעה דומה שפשטה בוול סטריט, שכתוצאה ממנה בתי הספר המובילים למנהל עסקים הוסיפו קורסים מיוחדים באתיקה).

התביעה מאלפת. "התעללות", "שערורייה", "הטעיה בוטה", "הפרת חוזה" (אוי ואבוי, זו לא הפרת חוזה כי אם תחרות ישירה), "אנדרלמוסיה ובלבול" - ראה באיזה אוצר מילים נפלא משתמשים עורכי הדין המצייגים את חברת המשקאות התובעת. השופטים הנכבדים בפניהם מובאת תביעה זו ודאי נחרדו תוך כדי קריאה!

כוס חצי מלאה

הסכנה היחידה האמיתית הנשקפת למישהו היא ליבואן הבלעדי שיושב כנראה על רווחים כל כך ענקיים ומעוניין להבטיח שמצב זה לא ישתנה, לא יתערער. צוחק לו המפיץ הבלעדי על חשבון הצרכן, צוחק ומפקיד את כל אותם רווחים נוספים בבנק.

כשאתה יושב בבר, בבית מלון או במסעדה, או כשאתה מגיע לחנות לקנות בקבוק של וודקה או ג׳ין, כשאתה משקיע את כספך, זמנך, יגונך או שמחתך באותו משקה של חברת בקרדי, זכור שהיא נלחמת שאתה תשלם יותר, שאותה כוס-חצי-מלאה לפניך תעלה יותר ממה שכבר שילמת.

לחיים, חברת בקרדי. בארץ, אנו מקווים שמערכת המשפט, כמו המחוקק בדיוק, תדע להבדיל בין טפל לעיקר. הרי זרקתם כל כך הרבה סעיפים אפשריים נגד אותו יבואן בודד, ואתם מניחים שאחד מיני אותם סעיפים-כה-רבים ידבק. חייב שיהיה מסר ברור וחד-משמעי לכם ואחרים שממתינים לראות מה ילד יום: מערכת המשפט בארץ אינה כלי שרת בידי חברות בינלאומיות הרוצות לשלוט ולהגביל מסחר ולפגוע בצרכן.