את
אורי אבנרי "הכרתי" לראשונה כאשר התפרסם ספרו "בשדות פלשת 1948". בקריאת הספר הכרתי את אורי איש "שועלי שמשון", מלוחמי הנגב המובהקים והחשובים של מלחמת העצמאות.
בפעם הבאה נתקלתי בו דרך "
העולם הזה"; וזה כבר היה אורי אחר. הרבה פחות סימפתי בעיני, ולמען האמת לא קונסטרוקטיבי ולא משכנע. כבר בימים ההם, לפני עשרות שנים ועם ניסיון חיים מוגבל ומצומצם, הבנתי וחשתי, שאופוזיציה אינה מקצוע ואינה ייעוד בחיים; היא כורח, וחשוב מאוד שתהיה כורח זמני.
מאז חשיפתו השנייה, היה אורי בעייני "אופוזיציונר כרוני להכעיס". אינני בטוח שרעיון חברתי-מדיני היה זה שהדריך את דרכו בעיתונות, בתנועות פוליטיות ובמחאות הציבוריות בהן נטל חלק. בדיעבד, המסקנה המלווה אותי היא שהמחאה והאנטי-ממסדיות, הן שעיצבו את האיש ואת מעשיו.
מה שאִפשר לאבנרי להישאר בפינתו האופוזיציונית, היו התהפוכות שעברו על המדינה - תחילה בניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים ושחרור איו"ש, וא"כ במהלומה שקיבל היישוב בכלל והזרם הפוליטי המוביל - הסוציאל דמוקרטיה - בפרט, במלחמת יום הכיפורים ובמהפך 1977.
כאשר היה בן-גוריון הדמות המובילה והדומיננטית בזרם הפוליטי המרכזי, שימש גם כמושא העימות המתמיד של אבנרי. כשפרש "הזקן" והעביר את שרביט המנהיגות ליורשיו, בני-דורו, מוקדה תשומת ליבו של אבנרי בהם. כאשר מפא"י הובילה את הלאומיות הישראלית בגאון, היה אבנרי נגדה. כאשר הודח המערך, ממשיכה של מפא"י, מהשלטון, ואת דגל הלאומיות היהודית המתחדשת נטל הימין, כשחלקים במפד"ל הם ראש החץ האופרטיבי של הציונות המיישבת והמגשימה - הפכו הם למושאי הביקורת של האיש.
הפגנות סרק
אבנרי היה אופוזיציונר טוטאלי ובחיפוש אחר נושאים מובילים, מצא את הסכסוך עם הפלשתינים כפלטפורמה אפקטיבית ליצירה ושימור הדימוי האופוזיציוני, ונצמד אליו. ההיפוך הפוליטי והתנועה ימינה של הציבור, איפשרו לו להמשיך בנושא זה כל ימי חייו. בבחירת הנושא המרכזי, כשל אבנרי פעמיים: ראשית, הנחת היסוד שלו לפיה יש עם מי לעשות שלום, כשלה טוטלית גם לפני אוסלו וגם לאחריו. שנית, הציבור הישראלי לא התבלבל ולא נסחף אחר הזרם האופורטוניסטי-אוטופיסטי שבתוכו התגלגל אבנרי עד יומו האחרון. כשל כפול זה השאיר אותו, בשולי האופוזיציה הפוליטית ועם השפעה הולכת ומצטמצמת, ככל שהתמעט כוחו הפיסי והתבדו רעיונותיו המרחפים.
יש מי שזוכרים לו את מפגשיו המוקדמים עם אנשי אש"ף ועם ערפאת, כביטויים של "חלוציות פוליטית" ו"מהפכנות אקטיביסטית". אני רואה בהם הליכה על סף הבגידה בציונות. מעשים אלה ניתן להבין כהפגנות סרק פוליטיות, אבל הרבה יותר כחוסר הבנה מדינית, שפגעה ללא ספק באינטרסים ישראלים, כפי שאלה הוגדרו על-ידי ממשלותיה הנבחרות של המדינה.
יהיו בוודאי מי שיאמרו שתפקידה של אופוזיציה הוא להקשות קושיות כלפי הממשלה. גם אם הדבר נכון, ואינני סבור שהוא נכון תמיד, תפקיד זה שמור למערכת הפנימית. את יחסי-החוץ של המדינה מנהל רק גורם אחד: הממשלה הנבחרת. בעולם הפוסט-מודרני, הדוגל בתאוריה ובמעשה האנרכיסטיים כשיטה, או כביטוי אולטימטיבי ל
חופש הביטוי, תפיסה זו משתבשת. ככל שניתן להעריך, שיבושים אלה הינם אנטי-דמוקרטיים ואינם לטובה.
זכותו של אדם להסתכן בעבור רעיונות שהוא מאמין בהם; היו לא מעט שפעלו כך בהיסטוריה שלנו ובהיסטוריה העולמית. קשה להתייחס ברצינות למי שהולך בהתמדה בדרך שגויה ואינו לומד לקח; או גרוע מכך, מסרב ללמוד.
כאשר מדינה מנהלת מאבק מול גורם המגדיר עצמו אויב, כל מה שמחזק אותו ומחליש אותה הוא במקרה הטוב מעשה של מעילה באמון ובמקרה הרע - בגידה בעיקר. אני מפקפק בכך שאבנרי רצה להיות רע. סביר יותר שכוונותיו היו טובות, אבל מבחן התוצאה חשוב משני אלה גם יחד. בסופו של יום אנו חיים את מבחן התוצאות המעשיות. משלא הבין שהפגנות אופוזיציוניות הם אולי "IN" אצל חלק לא גדול מהציבור, אך מזיקות לאינטרס הלאומי ולרקמה החברתית - כשל בגדול; זהו מבחנו האמיתי.
מעשים חריגים
בימי "העולם הזה" נאבק אבנרי בשחיתות השלטונית של מפא"י ההיסטורית עם בן-גוריון בראשה, ועשה גם זאת "ללא מורא, וללא משוא פנים", כלומר: בגישה אופוזיציונית טוטאלית. אחרי המהפך הפוליטי, זנח במידה רבה נושאים מן העבר שלא הפסיקו להיות אקטואליים, נצמד לסכסוך הישראלי פלשתיני וחולל בו את מירב הנזקים שיכול היה לחולל. להערכתי, כל מעשה מבית ששידר לפלשתינים מחלוקת פנימית, חולשה, אפשרות של מהפך פוליטי חוזר שיהיה נוח להם יותר - היה בבחינת תחיבת מקל עבה בגלגלי הסיכוי להסדר מדיני. אינני מאמין שהפגנות יחיד, כגון: הטיסה של אייבי נתן לקהיר או הפגישה של אבנרי עם ערפאת, מחוללות שינויים פוליטיים ממשיים.
תגובות הציבור כלפי מעשים חריגים, עשויות ללמד על שינויים המתהווים בדעת הקהל, אולם להבשלת השינויים קבועי-זמן שלה, ולעיתים אין הם מבשילים כלל. בתהליכי שינוי מדיניים משתתפים לפחות שני צדדים ובכדי שיקרו מתחייבת הבשלה של המעורבים לקראת ניהול משא-ומתן אמיתי; מו"מ שמבשיל להסכם בפשרה מוסכמת או בכניעה של אחד הצדדים.
בכושר החשיבה וביכולת הביטוי היה אבנרי ללא ספק כוח ממשי שבוזבז כאשר הקדיש עצמו בחמת זעם ובאמונה עיוורת, לקידום מטרה נכונה, בדרכים שגויות.
