צבר מצוי

"זה עידן של קסמים ושל פלאות", ד"ר בנצי גוטמן אמר להורינו. והמשפט הזה חתם את שמנו, את גורלנו, את חיינו ואת מותנו.

הם לא נזקקו למילים אחרות, זה היה המשפט שגאל את שניהם. את אביה יותר — כי עול הישועה רבץ על כתפיו, והוא שפף ונמך לכדי מופע של סימן שאלה אנושי: אחרי הכל תפקידו הוא להציל ולהגן, לגונן ולהרתיע, למגר את הרע מחיי משפחתו.

שניהם עמדו תלויי איברים בחלל הפגייה. זרועותיהם לצד גופם אך לא נוגעות בו; רגליהם פשוקות וידיהם ריקות. רק זהות החלוק הכחול תאמה ביניהם. מולם עמד — גבוה וגבעולי, ממושקף וחייכן — ד"ר גוטמן. סביב צווארו סטטוסקופ אדום עם ליבה קטנה לבנה. אצבעותיו הארוכות נשענו על מעקה הצד השקוף של האינקובטור הפתוח.

וזה בדיוק מה שארבעתם היו זקוקים לו — משיח ונס. בלי הסברים מורכבים על הסתברויות המומים, גילוי מוקדם, דיאגנוזות ופרוגנוזות. בלי מילים מסובכות המתארות פרוצדורות כירורגיות, סיכונים, סיכויים ונכויות אפשריות. את כל אלה קיבלו במנות גדושות מיד עם לידתנו.

הד צעקת הפליאה והחרדה של המיילדת נשמע עדיין באוזני צביה. ואחריו — בליל קריאות המחישות ומאיצות בצוות לייעוץ מידי והמשך טיפול. כל כך דחוף היה הטיפול בתינוקת, ואימה נעזבה בתהליך לידה שלא הושלם, כשהיא גזורה, חתוכה, כואבת. צירי המשך אחרונים עוד פקדו אותה לקראת לידת השליה.

במהומה הסואנת שנקלעה אליה איבדה צביה את הקשר עם הולכת הכאב בגופה, וקור עז זרם מקצוות הגוף לעבר ליבה. ורידים קפאו במהירות ככל שנישאה הבשורה הלאה ואיתה הבהלה. איש לא טרח להסתיר את פשיקת רגליה או את הבטן המשתפלת הריקה מתינוק, והיא ניסתה לשווא למשוך על מפשעתה הפעורה והפצועה את קצה הכותונת.

המון צפוף של אנשי רפואה מילא את החדר בהמולה רבה. אלו חותכים את משפטי אלה, ואין הסכמה בקולם. בכל רגע הולך ומתווסף קהל לחזית אטומה המונעת מן היולדת להביט בתינוקת, וברעש הזה, ככל שניסתה צביה לקלוט, לא הצליחה לשמוע קולות בכי. התינוקת לא בכתה. היא רצתה לרדת מהמיטה המורמת כדי לדחוף את ההמון לכדי פרצה. לראות. לדעת. אך איבריה קפאו וסירבו לפקודת התנועה.

"שקט! שקט! לכו מכאן כולם!" כעס צרוד פרץ לחלל.

"היולדת מדממת! מה קורה לכם?! צאו מכאן מיד!"

התעשתות מהירה ניערה את הצוות, וכמו להקת דגים שפגשה בטורף, שינו את לכידותם ונפוצו לכל הכיוונים — החוצה מהחדר דרך המסדרונות, והלאה למקומות שהגיעו מהם. בחדר נותרו שניים — רופא ומיילדת.

לרגעים ארוכים הייתה צביה בטוחה שאת פקודות הסילוק הרוגזות היא עצמה נתנה. כל כך התנתקה מתפקודי הגוף שלה שלא חשה אפילו ביובש האבקתי שעמד בגרונה. אבל אז הסיטה המיילדת את וילון החיץ שמשמאלה, והיא ראתה את שכנתה השקטה, הגדולה, השחומה, זו שגלגלו פנימה רק לפני שעה קלה וכבר נשענה על צידה, פונה לעברה מכוסה ונקייה אחרי לידה חטופה.

"אני דבורה", אמרה, "ותכף נברר על התינוק שלך."

צביה הביטה בה במבט שטוח. לא ריק או מזוגג, שטוח.

"את צריכה תה מתוק וחם", קבעה השכנה, קולה נמוך ופסקני.

המיילדת נפנתה אליה כדי להסיט חזרה את הווילון ולחצוץ ביניהן.

"השאירי פתוח. היא לגמרי מטושטשת; אני שומרת עליה."

הרופא כבר רכן בין ברכיה, ממשיך את שיש להמשיך כאילו לא לו השיחה בין השתיים והוא לא זה שמפשפש בקרביה של חיה בעלת בינה. הוא לא טרח להסביר את פעולותיו ולא פנה אל צביה.

"רק מוציאים את השליה ואז תופרים. זה תכף ייגמר, בובה", אמרה דבורה, אבל צביה רק שמעה "תכף ייגמר" בקול בטוח ויציב. "בובה" ו"תכף ייגמר", ושוב "בובה"; ושלוש המילים הללו המשיכו להדהד שוב ושוב, כי מוחה ביקש כל כך את פתח החילוץ הזה, ומשניתן לו, לא הצליח לפרוץ דרכו.

"היי, את בסדר?! דוקטור! היא בסדר?" דבורה דרשה תגובה. ככה זה. מי שחי מספיק זמן על האדמה הזו יודע לזהות מתי אנשים נשמטים.

הרופא גמר את המלאכה ועזב בשתיקה.

דבורה התיישבה על המיטה, לחצה את הבטן הרפויה פנימה והסיטה את הווילון כליל. "תכף יבואו לרחוץ אותך. הקשיבי, את חייבת לקחת את עצמך בידיים. הם לא אוהבים תגובות כאלו. את חייבת לדבר, אפילו לצעוק. רק לא לשתוק." דבורה דחקה את כף ידה לעבר המפשעה להדק את התחבושות לגופה.

האחות הגיעה כדי לרחוץ במגבת רטובה את הירכיים המוכתמות, את המפשעות ואת שיפולי הבטן, לחתל בתחבושות ותחתונים ולהחליף כותונות ומצעים.

"רחל, מה קרה לתינוק?" דבורה פנתה למיילדת. "זאתי קצת בטראומה, אבל היא שומעת", הוסיפה.

"גברת דבורה, אני רואה שאת עוד רגע מנהלת לנו את המחלקה", ענתה המיילדת.

"נו, אני פה כל שנה. עכשיו תגידי במילים ברורות מה קרה לתינוק", דחקה בה.

"גברתי, את איתנו? את יכולה לומר לי את שמך?" האחות העבירה על פניה של צביה מגבת אפורה רטובה.

צביה הניעה את השפתיים ללא קול. תנועה קלה שלא הצליחה אפילו לנתק את מגע העור בין השפה העליונה לתחתונה. מתוך בית החזה שלה בקע הדהוד, מין גרגור או נהמה חנוקה.

"רחל, היא מבינה. ספרי לה מה קרה לתינוק." דבורה זלגה מהמיטה הגבוהה באיטיות ונעמדה על הרגליים. בעודה פוסעת צעד אחד לכיוון המיטה של שכנתה, פרץ דם כהה, כמעט שחור, שטף את ירכיה מטה על פני השוקיים, ונקווה בתוך כפכפי הפלסטיק שנעלה.

"יופי, דבורה, את מתנהגת כמו יולדת טירונית. אפשר לחשוב שזו הלידה שלך. בחיי, תראי כמה עבודה את עושה לי. עכשיו אני לא יודעת במי לטפל קודם. מה פתאום את יורדת מהמיטה לפני שבדקנו תחבושות. את יודעת טוב יותר..." אבל האחות לא באמת נוזפת, יש בקולה טרוניה שבהלצה, והיא ממהרת אל דבורה.

"אני בסדר. בגלל שזו הלידה השישית שלי, אני יודעת שזה בסדר. רק הביאי לי תחבושות נקיות ומגבת, ואני מסודרת. יותר טוב תבדקי מה עם זאתי. איך קוראים לה?"

"צביה גוזלי", השיבה המיילדת, "והתינוקת שלך בסדר. את שומעת אותי? צביה?"

צביה הביטה בה. ניכר היה שבתנועותיה יש זיכרון לתגובה נכונה. היא לא התחרשה אבל היא לא הבינה. קרום עכור של אי-בהירות היה במבע שלה.

"אז זו תינוקת! מזל טוב, צביה!" דבורה קראה, "בנות הרבה יותר חזקות מבנים. היא תהיה ממש בסדר. מה יש לה, רחל? ספרי לנו." דבורה לקחה מהאחות שתי תחבושות הגייניות רחבות ושתי מגבות, אחת רטובה והשנייה יבשה. "ספרי מהר, אני צריכה להתנקות. ספרי לה ברור, בלי מילים ארוכות של רפואה." דבורה הסתובבה ונשענה על המזרן בשתי ידיה כדי להרחיק את הרגליים זו מזו ואת מגע הכותונת מנתיב הדם האנכי.

המיילדת רחל הייתה הראשונה לספר לה. מילים פשוטות, לא הרבה מידע: נולדה לה בת, שני קילו שמונה מאות ארבעים. זה משקל יפה. היא באמת לא בכתה, אבל נשמה בקלות והדופק היה ברור ותקין. היא נולדה עם מעט מאוד שיער. כל האצבעות בכל הגפיים. והיא תינוקת יפה מאוד. יש לה משהו בגב. מולד. לא פציעה מהלידה. אבל נראה לא טוב, ולא

יודעים מה זה בדיוק. היא עצמה, רחל, לא ראתה מעולם דבר כזה. מין פצע פתוח, אבל לא... וזה אולי לא טוב, אבל בטח לא נורא, כי התינוקת מזיזה את הרגליים. לקחו אותה מהר לפגייה, שם המומחים יבדקו אותה. מר גוזלי יודע. הם קראו לו והוא נמצא עכשיו בשיחה עם הרופאים. הם בטח ייפגשו במחלקת היולדות ממש עוד מעט, כשהיא תהיה מוכנה, והוא יסביר לה.

השני לספר לה היה זאב. התפאורה השתנתה מעט: חדר הלידה הוחלף בחדר האשפוז של מחלקת היולדות. אבל גם שם הפרטיות הושגה רק למראית עין בהסטת וילונות, ותכונה רבה של התרגשות ושמחה טענה את הלכות הכול. צביה ישבה במיטה רחוצה, בתחתונים גבוהים, תחבושות כפולות, חגורת בטן, חזייה מהודקת וכותונת עם הדפס של אליפסות ורודות. ישבה הכי זקוף שגופה יכול היה לייצר. את כותונת המחלקה סירבה ללבוש. את השיער אספה בקוקו גבוה. במבט מרוכז עקבה אחר פיו של בעלה.

הוא חזר על עובדות שכבר נאמרו לה: מין הילוד, משקל, מספר אצבעות, גוון, מצב כללי. גם על הפצע בגב דיבר, שהוא בבחינת מום מולד חמור, שהוא לא יפה ואפילו מסוכן, שחלק ניכר מעמוד השדרה של התינוקת נותר פתוח לגמרי, שניתן לראות את חוליות השדרה, את הסבך הצהוב של מערכת העצבים ואת כלי הדם, שזה לא מדמם אבל פרוץ לאוויר, שלא יודעים מה לעשות אבל ברור שהתינוקת לא סובלת.

היא לא הבינה. אבל הנהנה בראשה כאילו כן.

צביה התמלאה חרדה ותיעוב. חרדה על משמעותו של אותו פצע, על ההרס שהוא עומד להטיל על חייה ועל חיי המשפחה כולה, על המחטף המהיר והחד מהתקוות הגדולות, מההוקרה של זאב, על הנפסדות והביזיון שהוכתמה בהם משפחתה — כמו נתז מי ביוב על שמלת כלולות.

זאב דיבר ודיבר. מילים רבות יצאו מפיו. ואף אחת מהן לא ניחמה, לא הרגיעה, לא תיקנה או סידרה את הדברים. הוא לא חייך אפילו פעם אחת וקולו היה יציב אך איבד את חיתוכו הפוקד. לרגעים היה צל של פחד חולף בעיניו, משאיר כיווץ בין גבותיו. זו הפעם הראשונה שנשמטה ממנו הילת המדים והדרגות וחוסנו הועמד לבחינה.

גבורתו ואומץ ליבו נשפכו ממנו והלאה — פניו צנחו, פאות לחייו סתרו, ובמפרץ השמאלי שעל קדקודו הלבין באחת גל דק של שיער. צביה לא הכירה את תנוחת גופו. לראשונה לא מצאו ידיו מנוח והן נעו במסלולים חדשים: כף יד שבה אגודל ואמה סוחטות גשר אף, כף אחרת שמברישה את השיער מעורף ראש עד מצח, שתי כפות שמועכות אצבעות אלה באלה, אגרוף שנלחץ לפה שותק, כף שנוגעת שוב ושוב במפתח הלב.

צביה נותרה זקופה מולו, ממתינה שספינת המלחמה שהוא תעגון לחופיה: חיילים רבים אמיצים, גיבורים, חדורי זעם וצדק ירדו מהסיפון, יארבו, יאגפו, יהדפו ויכו ברוע המתקרב — והוא, זאב גוזלי, יפקד על הכל עד לתבוסת האיום, עד לתהילת נצח.

ככל שרבו מילותיו, שמות הרופאים שפקד, אלה שאמורים עוד להגיע, וככל שהסבריו התפתלו וחוסר הוודאות ניכר בתיאוריו, גברו החרדה והכעס בראשה של צביה וסבלנותה להמשיך להקשיב למלמוליו של זאב התקצרה. היא הידקה את ברכיה זו לזו. כאב חד בתפרים שבאיבר מינה כמעט שיתק את המשך התנועה, אך היא נשכה את השפה התחתונה, הביטה שוב בציפורני רגליה האדומות המבריקות, והכניסה את כפות הרגליים לכפכפי הבית הוורודים המעוטרים בפרווה סינטטית לבנה שהמתינו למרגלות מיטתה.

צביה הייתה נחושה לקבל תשובות. היא גררה את רגליה לאורך כל המסדרון וניסתה בכל כוחה לשוות לתנועתה יציבות וזקיפות. אך החתך הגדול, ריבוי התפרים והכאב החד שעלה עם כל צעד ממפשעתה, הביאו אותה לכדי הטיה קדימה של גופה והחלקת כפות הרגליים בלי להרימן כלל מהרצפה. היא הדפה את זרועו המושטת של זאב לעזרה והגדילה את צעדיה המפושקים המחליקים עד שיצאה מצריף היולדות למבנה בית התינוקות והפגייה. זאב לא ניסה לכפר על כך שנהיה מיותר לחלוטין. הוא צעד אחריה כמי שעומד להתמודד עם אויב שטרם הובס והקרב מולו עתיד לחולל הרס וחורבן שטרם נראו. הוא מלמל פנימה לתוך בית החזה תפילות שהמציא ואלו הלמו את צעדיו האיטיים הכבדים על המרצפות: שהתינוקת תחיה, שהתינוקת תחיה, שהתינוקת תחיה.

בכניסה לפגייה נעצרו מול דלת נעולה. משזו נפתחה, נלקחו לחדר הלבשה לתיאום מדי הביקור, כובעים וחלוקים, ושטיפת ידיים בסבון חום נוזלי מצחין. צביה שתקה כל העת. זאב מלמל מילות תודה ואישור והמשיך לצעוד שני צעדים שלמים אחרי אשתו.

"אני צביה גוזלי, באתי לראות את התינוקת שלי." צביה עמדה בפתח הפגייה. היא לא ניסתה לזהות את התינוקת בין האינקובטורים ולא שהתה אף לא שנייה למבט חוזר במכשירים, במסכים, באיתותים, במשאבות העירויים שהקיפו אותה. היא הביטה על הקיר מולה; על הציור של מיני מאוס בוורוד, שחור ולבן.

"אה... תינוקת הסברס", שמעה מאחוריה התלחשות והיסוי מהיר. צביה הסתובבה. אחות צעירה מאוד ורופאה עמדו סמוך לאינקובטור גדול וסגור בנישה צמודה לדלת הכניסה.

"תינוקת הסברס?" שאלה צביה.

"סליחה, גברת גוזלי, פשוט המום הזה נראה בדיוק כמו פרי סברס פתוח... אז קראנו לה ככה. בינינו", ענתה האחות הצעירה.

הרופאה דחפה את האחות, אחזה בזרועה של צביה והובילה אותה אל אינקובטור פתוח בלב חלל הפגייה.

שכבנו על בטננו. מחוממים, מוארים, מחותלים, מנוטרים, מוזנים. עירוי ביד זעירה, פלסטר על כף רגל קטנטונת. ומבטי שלושתם נעוצים בגבנו. ישנו. חלמנו חלומות חמימים ומתוקים כי פנינו היו שלווים ושפתינו חתומות ברמז חיוך של נועם.

היינו שני קילו שמונה מאות וארבעים גרם שכמסו סערה איומה בקליפה רכה. הזעזוע שגילם גופנו הקטן ביממה האחרונה לא תאם כלל את השלווה שבה הגחנו והתחלנו את חיינו בעולם. בעוד שכל הרופאים סבבו סביבנו מלאי מתח, פליאה, סקרנות ודאגה — אנו נחנו תמימים ושותקים, מלאים מחוות התפנקות ונחת שבעה. הורינו עדיין לא נגעו בנו, אבל הספקנו לא מעט: לטעום חלב, להשתין, לשהק, לפקוח עיניים ומיד לעצום, לאחוז בכף יד את סדין המזרן, ולפהק. יממה שלמה בעולם הזה ולא בכינו.

בגבנו, קצת במעלה מפגש לחיי הישבן הזעיר שלנו, ממש מעל גבול החיתול — נפער פצע. שתי שפתיים של עור מעובה מרוחקות זו מזו ונפגשות בקצוות, תוחמות צורת טיפה. בחלל הפצע — רקמות חיות של שרירים, עצבים, רצועות וכלי דם חשופים; עיסה של גוונים אדומים, ירוקים וצהובים. ובמרכזו גלויות שלוש חוליות עצם לבנה עם בלטי הגרם האופייניים של עמוד השדרה.

"זה עידן של קסמים ושל פלאות", ד"ר בנצי גוטמן אמר להורינו. והוא המשיך והבטיח שיש כבר טכנולוגיה וידע שיכולים לתקן את התעלה הפתוחה הזו; לתקן כך שייעלם הסברס הזה מגבנו, ולא ישאיר סימן, לא מום ולא פגם בחייה של התינוקת הנהדרת הזו.

זאב נשבע בליבו, אם הנס הזה יתרחש, הוא יקרא לתינוקת על שמו. היות ששמו של רופא הנוירוכירורגיה ילדים היה בן ציון גוטמן, נקבע שמנו — ציונה.

צבר מצוי — אחד ממיני הקקטוס. מקורו כנראה ממקסיקו, והגיע לישראל במאה השש-עשרה עם הכובשים הספרדים. בישראל מכונה הצבר סברס. התנאים בארץ אינם מאפשרים נביטה של זרעים, והצבר מתרבה באופן וגטטיבי בלבד, כשעליו נושרים על הקרקע ומשתרשים בה.