1. ושוב זה ההיבריס. אותו חטא גאווה קדמון, המפיל חללים מאז אבחנו אותו היוונים לפני אלפיים שנה. הקורבן הפעם:
נוחי דנקנר. הוא הצליח לעבור עשרות שנים בעולם העסקים בלא שידבק רבב בשמו הטוב. גם נפילת אי.די.בי יוחסה - ובצדק - לכשלים ניהוליים ועסקיים, ולא להתנהגות פלילית או פסולה. ועל מה דנקנר נופל? על שלושה ימים של עסקות במניות הקונצרן בהיקף של כמה עשרות מיליוני שקלים. לא גרושים, אבל כסף קטן ביחס לכספים שעברו תחת ידו ואפילו ביחס לאותה הנפקת חברים שביקש לקדם.
למה היבריס? משתי סיבות. האחת: דנקנר היה משוכנע שהוא לא ייתפס. הוא בטח בחברותו של
איתי שטרום ובשתיקתם של האחרים, שהיו לכל הפחות צריכים לחשוד שמשהו לא כשר מתרחש כאן (ועליהם נדבר מיד). וזה כמעט הצליח לו. למרות שבסופו של דבר לא היה צורך בעדי שלג כדי להרשיע אותו ואת שטרום, דומה שאם הלה לא היה פותח את פיו - השניים היו חומקים בלא עונש.
השנייה והעיקרית: דנקנר היה משוכנע שהוא ואי.די.בי - חד הם. ההנפקה הזאת הייתה קריטית להמשך שליטתו בקונצרן, והוא היה מוכן לעבור על החוק כדי להבטיח שיגייס מספיק כסף כדי להצליח. זהו הקו שאותו אסור לחצות: לא עושים עסקים בכל מחיר, ודאי שלא במחיר של עבירות פליליות. השורה התחתונה המאוד-אירונית ואפילו האכזרית: דנקנר איבד את אי.די.בי, איבד את הונו, איבד את מעמדו - וכעת איבד גם את חרותו. כל העבירות הללו לא השתלמו.
2. כאמור, משהו על העומדים מן הצד. שימו לב מה קרה כאן. הבנק הבינלאומי סירב לתת לאיתי שטרום אשראי, אז דנקנר הרים טלפון למנהל החטיבה העסקית, אילן צברי, וסידר את זה. ככה דברים אמורים לעבוד? אם לקוח אינו עומד בתנאי הבנק למתן אשראי, התנאים הללו פתאום מתגמשים כי איש עסקים בכיר מבקש זאת? וצברי לא שאל את עצמו מדוע בעיצומם של ימי ההנפקה הקריטית, דנקנר מתעסק בכאלה זוטות?
כנ"ל לגבי המחלצים שדנקנר שלח לשטרום. יוסי ויליגר, אילן בן-דב, צביקה בארינבוים - שלושת הבולטים מבין החמישה - הם (או היו) אנשי עסקים מובילים בזכות עצמם. הם ידעו היטב מה קורה באי.די.בי ועד כמה ההנפקה חשובה לדנקנר. והנה הוא שולח אותם לפעיל די זוטר בשוק ההון ומבקש שיקנו ממנו - ולא בשוק - מניות של הקונצרן. ואיש מהם אינו עוצר ושואל: למה? איך בכלל המניות הללו הגיעו לשטרום? מדוע הוא צריך למכור אותן?
האמת היא, שאנחנו נותנים להם הנחה גדולה מאוד, כאשר אנחנו מייחסים להם תמימות ועצימת עיניים. הרבה יותר סביר להניח, ששועלים ותיקים כאלו הבינו היטב מה קורה כאן, או לכל הפחות חשדו. אבל אם דנקנר מבקש, אז עוזרים לו - ובוודאי שלא הולכים לרשויות ומספרים שמשהו מסריח מתחולל בצמרת הקונצרן הגדול ביותר בארץ. תרשו לי לשער, שהתרבות הסחבקית הזאת - שמור לי ואשמור לך, נסתדר בין החבר'ה, נקרוץ ונבין זה את זה - ממש לא עברה מעולם העסקים הישראלי.
3. בהקשר הזה, דבריו הפשוטים וההגיוניים של השופט
ניל הנדל נשמעים כמעט תמימים. "בכל הסדר משפטי שייבחר יש מקום, ואף מקום מרכזי, גם להגינות הפשוטה שבין אדם לחברו, כגון האיסור לפרסם מידע מטעה וחסר במטרה להונות ולפגוע בתפקוד מנגנון תמחור ניירות הערך. מעתה אמור, ההגינות עומדת בפני עצמה, ואף תורמת ליעילות מנגנון המסחר. בהינתן מרכזיותו של שוק ההון בכלכלה המודרנית, והמרכז בתוך המרכז - כוחו של המידע להשפיע על שחקני השוק - יש להבטיח שמחיר ניירות הערך ישקף את המידע הרלוונטי".
הנדל - וחבריו
ג'ורג' קרא ו
דוד מינץ שהסכימו איתו - אומרים את הדבר המובן ביותר: צריך לנהוג בהגינות אנושית בסיסית. אסור לרמות. לא לחינם קבע הנדל בראש פסק הדין את הפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". כמה פשוט - ככה ברור: ביחסי מסחר קיימת חובת-על של הגינות. מזה נגזר כל השאר. "ואידך פירושא היא, זיל גמור", כדבריו של הלל לאותו גר: כל השאר הוא פירוש, לך ולמד. מישהו בשוק ההון שלנו יפנים את זה? תרשו לנו להיות ספקנים.
4. אם כבר מדברים על מורשת ישראל, הנדל מראה כיצד המשפט העברי יכול להיות רלוונטי אפילו לשוקי ההון המתוחכמים של המאה ה-21. הוא מצטט את הרמב"ם ואת ספר החינוך ומציין: "איסור הונאת ממון נטוע בדינים שבין אדם לחברו, אך חכמינו ראו לנגד עיניהם גם שיקולים רוחביים של שוק מתוקן... איסור ההונאה משקף את התפיסה ששוק מתוקן מבוסס על שקיפות בכל הנוגע לשווים האמיתי של המוצרים הנסחרים בו. הסתרת שווי זה אינה אלא תרמית וגזל". שוב: פשוט וברור, אם רק מוכנים לשמוע ולבצע.
5. נעבור לפרק הדרמטי ביותר של פסק הדין: ההחמרה בעונש. האמת היא, שההפתעה המקורית הייתה אצל השופט
חאלד כבוב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כבוב ידוע כמחמיר בענישה בניירות ערך, והוא למשל היה הראשון ששלח למאסר בפועל של שימוש במידע פנים - וקיבל גיבוי של בית המשפט העליון. לכן, הסתפקותו בשנתיים מאסר לדנקנר ובשנה לשטרום, הפתיעה רבים שציפו לענישה חמורה יותר.
השופט דוד מינץ, שכתב פרק זה של פסק הדין, מחמיר עם כבוב. הוא קובע שהרטוריקה שלו לא זכתה לגיבוי בענישה ואף פוסל את מתחמי הענישה הנמוכים יחסית שהציב. בית המשפט העליון נוטה שלא להתערב בענישה, ובמקרה הזה הוא הכפיל את עונשו של שטרום והעלה ב-50% את עונשו של דנקנר - וזה כאשר לא מדובר במיצוי העונש. אם מינץ היה יושב בתיק המקורי, ייתכן מאוד שהעונשים היו חמש שנים לדנקנר ושלוש שנים לשטרום.
האם זה יפגע בסיכוייו של כבוב להתמנות לבית המשפט העליון במאי 2022, כאשר קרא יפרוש? נראה שלא. כבוב מוערך מאוד, פסק דינו אושר בצורה כמעט מוחלטת בידי העליון (השופטים הקדימו בכמה שעות את תחילת הקנוניה הפלילית בין דנקנר לשטרום), וחומרת העונש בתיק אחד - מרכזי ככל שיהיה - איננה יותר מאשר מכה קלה בכנף.
6. פסק הדין הזה הוא כרטיס צהוב גדול ובוהק לפעילים בשוק ההון. הנדל, קרא ומינץ אומרים: מעשיכם יעידו על כוונותיכם. הרבה פעולות קטנות תמוהות יכולות ללמד על עבירה אחת גדולה. לא תוכלו להסתתר מאחורי מסך של "לא ידעתי" או "לא התכוונתי". ואם תיתפסו - תשלמו מחיר כבד מאוד. העליון שולח לכלא לשנתיים ולשלוש שנים על עבירות שבוצעו לפני 6.5 שנים, בהנפקה בודדת ובמשך שלושה ימים. מי שירמה לאורך שנים, יכול לצפות לעונש כפול.
7. ההסבר גם הוא נמצא ב-144 עמודי פסק הדין: זה הכסף שלנו, זה האמון שלנו, אלו החסכונות שלנו, זו הפנסיה שלנו. מי שמרמה בשוק ההון, פוגע בציבור כולו - פשוטו כמשמעו. כאן מדובר באיש העסקים החזק ביותר בישראל, שממניעים אנוכיים היה מוכן לפגוע בכל המשקיעים, כולל במקבלי שכר מינימום שכספי הפנסיה שלהם מושקעים בבורסה (כמעט בכל תיק השקעות היו אז מניות אי.די.בי, שגם השפיעו משמעותית על המדדים החשובים).
אם תרצו, התיק הזה הוא סיפור על איל הון שמשחק במיליונים רבים תוך אדישות לפגיעה במאות השקלים הבודדים של המשקיע הקטן והאנונימי. במקרה של נוחי דנקנר, יש כאן אלמנט טראגי, משום שמדובר באדם שבאמת תרם ועזר ועשה במשך שנים רבות. אדם שתרם מדי שנה מיליונים מכספו הפרטי, לצד עשרות המיליונים שתרם הקונצרן שבראשו עמד. אדם שיצא מדי שבוע לשטח, כדי להתרשם ולעודד ולהציע ולגייס. ואדם כזה נופל על אנוכיות. היבריס, כבר אמרנו.