כל מי שדרך פעם בנתב"ג יזכור לבטח את הסצינה התיאטרלית של קבוצת ערבים-ישראלים, שנדחקה אל אחת הקרנות בשדה על טפיהם, נשיהם משלוח ידם ומזוודותיהם, וסביבם טבעת אנושית נוקשה של אנשי ביטחון המפרידה אותם משאר האדם, וכאילו הגלקציה שנוסעים במתחמה רחוקה שנות אור מהגלקסיה שלנו של שאר האדם, וזה המקום והרגע לברך ברוך שלא עשני ערבי-ישראלי, כי באמת עצם המחשבה להיות מנוי על האנשים הדחוסים עם כל מזוודותיהם בקרן זווית מעלה בך תחושה של סיוט, לך תדע מתי יגמרו את הביטחון, את הבידוק היסודי בחפצים, את אשנבי הביטחון שבדרך, וזאת עוד לא דיברנו על הטיסה ותולדותיה.
לפני מספר שבועות נסעה משפחה דרוזית מדלית אלכרמל לחו"ל, ובשדה תעופה נתקלו במאבטח קשוח שהחליט כי דין דרוזי כדין ערבי ישראלי ויש להעבירו את טקס הזובור המסורתי על כל שלביו. לא עזרו ההסברים של אבי המשפחה על כי הוא אזרח ישראלי מהעדה הדרוזית מדלית אל כרמל, שירת בצה"ל, נכה צה"ל! לא ולא - פסק המאבטח סופית, עבור תעבור את טקס הזובור תהא אשר תהא, גש בבקשה לפינה.
על הסיפור הזה למדתי מפוסט מקרי שנתקלתי בו מאחד החברים הטובים שלי בצבא מהעדה הדרוזית, רמזי שמו. את רוב שרותי הצבאי עשיתי בחברת הדרוזים ואני חושב שזכות נפלה בחלקי להכיר את העדה היפה הזאת. רמזי כתב דברים קשים "המזל של אותו המנוול שלא נתקל בי במקום עבודתו, כי הייתי מראה לו ולמעסיק שלו איך להתנהג עם ציבור הנאמן למדינתו יותר ממנו" - דוגמית מתוכן הפוסט בו גידף קילל ניאץ ומה לא...
כתבתי לרמזי כי אני מבין אותו ואת ההרגשה החראית שלו... לי עשו פעם דבר כזה כשהייתי בשדה תעופה בניורק. בדרכון שלי כתוב כי נולדתי בחלב וכך עצרו אותי, ממש נעצרתי ונלקחתי לחקירה מעל לשלוש שעות, לא היו מוכנים אפילו לתת לי להתקשר ולהודיע לאחי שבא לקחת אותי וחיכה לי בחוץ. אני מסכים איתך, כתבתי לרמזי, שההרגשה יותר זיפתית כשזה קורה בבית שלך במדינה שלך.
אל השיחה שלנו התפרץ איש ושמו כמאל, אף הוא מהעדה הדרוזית וכתב דברים מוזרים מה, שלא ציפיתי לשמוע במעמד ההוא: "ידידי רמזי אני חייב לספר לך סיפור אישי ולו למען הצדק בעניין הזה שנקרא ביטחון. לא כל המאבטחים מתנהגים כמו האדיוט ההוא, לכן מן הראוי לציין גם דברים טובים. וזאת לעדות... לפני שבועיים לקחתי את אשתי גיסתי והנכד לנתב"ג וגם החזרתי אותם, בכניסה המאבטח שאל מאיפא אנחנו ועניתי לו, תשובתו היתה: אוקי אתם דרוזים, כנסו ושיהיה לכם יום טוב. כשהגענו לבידוק היו לפנינו מעל ל-80 נוסעים, ואני הייתי רק מלווה לא נוסע. פניתי לאיש הביטחון שהיה שם, הזדהיתי בפניו כנכה צה"ל וביקשתי אם אפשר לחסוך מאיתנו את התור הארוך... תשובתו הייתה קצרה: אתם הדרוזים אחים שלנו. ביקש ממני להוציא את כל החבר'ה שלי מהתור, לקח את הדרכונים שלהם, העביר את המזוודות בלי שאלות מיותרות ופשוט עברנו ישירות עד הכניסה לדיוטיפרי. אני הרגשתי הרבה
כבוד שאני דרוזי כי קיבלתי יחס שיהודים לא זוכים לו. רוצה להגיד כי יש לראות את הדברים לגופם ולא לעשות הכללות. אני בטוח שהמון ערבים ודרוזים נכנסים ויוצאים בנתב"ג מדי יום ולא כולם עוברים השפלות, אבל אנחנו שומעים רק על מי שלא התמזל מזלו ויש כאלה גם יהודים, מה לעשות אנחנו חיים במדינה משוגעת עם כל הבלגן הביטחוני...".
לדידי דברי כמאל הם עדות על כי ישראל מחולקת לשניים: הישראלי היפה והמכוער. יש ברוך השם הרבה מכל סוג והם פזורים בכל מקום. ובכל זאת אני חושב כי התופעה הזאת של העלבת אזרחים בשם הביטחון היא אפידמיה שיש להדבירה מהשורש והדבר אפשרי אם האחראים יקחו את העניין לידיים, למשל על קצין הביטחון הראשי בנתב"ג מוטלת האחריות הזאת והוא צריך להעיף על טיל בודק מתעמר באזרח זה או אחר.
בשביל קילו לחם
אהבתי את כנות כמאל ושוב פניתי אליו - יקירי כמאל, המשפט שציינת "הרגשתי הרבה כבוד שאני דרוזי" הזכיר לי סיפור יפה מימים עברו, וגם אני רוצה לספר לך משהו אישי. נולדתי בחלב וברחתי ממנה בשנת 80 כשהייתי בן 19. פעם לא זוכר את השנה, היה ניסיון מהפכה של האחים המוסלמים בזמן חאפז אל אסד, מוקד ההתקוממות היה בחלב חמה וקצת בחומס והנשיא החליט לחסל את האחים המוסלמים מהשורש. וכך ביום בהיר אחד הגיעו לחלב השבאב העלאווים, קראו להם الوحدات الخاصة [היחידות המיוחדות] לדכא את ההתקוממות העממית של האחים המוסלמים. משימת הדיכוי הוטלה על אחיו הנאמן של הראיס, רפעת אל אסד. الوحدات الخاصة [היחידות המיוחדות] הגיעו לנקות את חלב, לאחר שניקו את חמה וחומס וערים תוססות אחרות... הדבר הטוב ביותר שידענו לעשות כאשר הגיעו אל-ווחדאת לשכונה הוא לשבת בבית ולהמתין עד שתסתיים פעולת הניקוי בשלום, מבלי שיותז עלינו מים... שבאב אל-ווחדאת היו סורקים את הבניינים, נכנסים בית בית ושולפים את מי שנראה להם שייך לאחים המוסלמים, פשוט מתרשמים מהזקן מהמראה ופוסקים על המקום מי לחיים ומי למוות. הם הכינו מבעוד מועד ג'ורות עמוקות במקומות מסוימים בעיר כמו בבאב אל-ג'נין לשמש קבר אחים לכל מי שנחשד מנוי על האחים המוסלמים. יכלת לראות ברחוב מאות אנשים יושבים על ארבע על הריצפה ממתינים לתורם שיירו בהם ולהקבר בג'ורה הגדולה שהוכנה עבורם.
יום אחד, וזה הסיפור האישי שנזכרתי בו היום, נשארנו בבית בלי אוכל, פשוט לא נשאר מה לאכול, כלום. היינו בבית 4 אנשים, אני אימא אחותי ובעלה, והוחלט שנלך אני וגיסי למצוא קצת לחם אחרת פשוטו כמשמעו נמות מרעב. יצאנו משקשקים מהבית ולקחנו רחובות צדדיים שלא ניתקל חלילה באחד הסיורים של אל-ווחדאת ונתגרה בגורל, אך הערכתנו בגדה בנו. בפינת רחוב אחת שמענו את קולו של אחד מהם צועק לעברנו ולא היה ניתן לטעות במבטא העלאווית שלו: تعالو هون تعالو [בואו הנה בואו]. צעדנו אל מקור הקול, הרגליים רועדות ושמעתי את גיסי מזמזם "שמע ישראל" וגם אני הצטרפתי אליו. זה הפסוק שאנחנו היהודים רגילים לשנן אותו בשעה שמישהו הולך למות.
השאלה הראשונה של הבחור היתה: לאן אתם הולכים יא אחו-שראמיט? גיסי ענה: לקנות לחם. לידינו הייתה שורה ארוכה של אנשים רובם צעירים, צפופים צפופים על הריצפה עם ידיים קשורות אחורה ממתינים פשוט לירייה... השאלה הבאה היתה: יש עליכם תעודות? שנינו שלפנו מהכיס את תעודות הזהות, שלי הייתה חדשה הוצאתי באותה שנה, וחותמת אדומה חצתה את תעודת הזהות שלנו לכל האלכסון שאומרת: موسوي [מוסווי - יהודי]. הבחור העיף מבט חטוף בתעודות והחזיר אותן עם חיוך: אהה אתם יהוד קבע. אין בעיות אתם יכולים להמשיך, ושאל אותנו שוב: אמרתם שמחפשים خبز? הינה ישר שמאלה - הדריך אותנו איך להגיע למאפייה הקרובה טפח לנו על השכם ואף העניק לנו נסיחה: "למה לכם להסתכן וללכת ברחוב בימים כאלה مشان كيلو خبز? بسوا? [בשביל קילו לחם? שווה?]" והוא צדק, אבל מה נאכל עוגות?
וכך פעם ראשונה בסוריה "הרגשתי באופן רשמי לחלוטין הרבה מאוד כבוד שאני יהודי". זהו יא כמאל הסיפור שנזכרתי בו המקביל לסיפורך, והרגשת הכבוד שהרגשת בה אתה כדרוזי ואני כיהודי.
