ועדת המשפטים של הסנאט מתחילה היום (יום ג', 4.9.18) את השימוע על אישור מינויו של ברט קוואנו לבית המשפט העליון של ארה"ב. לדעת רוברט ברנס בוושינגטון פוסט, הצלחתו של הנשיא דונלד טראמפ להעביר את המינוי היא שאלה קריטית לא פחות מאשר המינוי עצמו.

מבחינת המינוי של מי שאמור להחליף את השופט אנתוני קנדי, שהיה לעיתים קרובות הקול המכריע בין השמרנים לליברלים, שורה של סוגיות מרכזיות יעמדו על סדר היום: הפלות, אמונה דתית מול זכויות הלהט"בים, תפקידה של הממשלה בהגנת הסביבה ועוד. בסוגיות אלו צפוי קוואנו לנקוט עמדות ימניות מאלו של קנדי, ואולי לבצר רוב שמרני למשך מספר שנים.

מבחינת מעמדו של טראמפ, עולות שאלות בנוגע לסמכותו של התובע המיוחד לחקור אותו, שאלות העשויות להגיע לפתחו של בית המשפט העליון. במקרה של קוואנו, מדובר במי שצבר ניסיון ישיר בתחום זה, כאשר שירת בצוותו של קן סטאר שחקר את פרשות ביל קלינטון בכלל ופרשת מוניקה לוינסקי בפרט. באותה עת כתב קוואנו שיש לנקוט כלפי קלינטון בקו נוקשה – אך מאוחר יותר גם כתב שאין להפריע לעבודתו של הנשיא בתביעות אזרחיות ואף פליליות בתקופת כהונתו.

השכלתו המצוינת של קוואנו, אישיותו המרשימה, קשריו ארוכי השנים עם הממסד השמרני בוושינגטון והדעות שהביע בפסקי דינו ובמאמריו – כל אלו הפכו אותו מזמן למועמד לבית המשפט העליון תחת נשיא רפובליקני. כרגע נראה, כי קבוצה של דמוקרטים יחברו לרוב הרפובליקני בוועדה וימליצו בפני מליאת הסנאט לאשר את מינויו, ויבואו במקומם של רפובליקנים שעשויים "לערוק". גם לשכת עורכי הדין האמריקנית – שהשמרנים טוענים שהיא נוטה לשמאל – פרסמה הודעת תמיכה חד-משמעית במועמדותו של קוואנו.

עם זאת, מציין ברנס, חלק מהדמוקרטים עודם זועמים על כך שהרפובליקנים טרפדו ב-2016 את מינויו של מריק גרלנד לבית המשפט העליון, לאחר מותו של השופט אנטונין סקאליה. מיץ' מקונל, מנהיג הרוב אז והיום, טען שאין לאשר את המינוי ערב הבחירות לנשיאות – וההימור השתלם בגדול עם נצחונו של טראמפ, שכעת זוכה למנות שופט שני בתוך פחות משנתיים (אחרי ניל גורסוץ' שתפס את מקומו של סקאליה). הדמוקרטים טוענים, כי אין זה ראוי למנות את קוואנו ערב הבחירות לקונגרס – אך כעת הרפובליקנים חושבים אחרת.

לליברלים יש גם התנגדות לקוואנו עצמו. הם יוצאים נגד העובדה שנחשפו רק חלק ממאות אלפי המסמכים שכתב כאשר עבד חמש שנים במשרד היועץ המשפטי לבית הלבן של ג'ורג' בוש הבן. לשיטתם, טראמפ היה צריך למנות שופט דמוי קנדי – מי שאמנם מונה בידי רונלד רייגן, אך כאמור הצטרף מדי פעם לעמיתיו הליברלים. בין היתר, קנדי כתב את דעת הרוב בהכרעה של חמישה מול ארבעה בדבר זכותם החוקתית של זוגות חד-מיניים להינשא.

כרגיל בשימועים לבית המשפט העליון, נושא ההפלות צפוי להיות מרכזי גם הפעם. הסנאטוריות הרפובליקניות סוזן קולינס וליסה מורובסקי אמרו שלא יצביעו בעד מינויו של מי שיתמוך בהפיכת הפסיקה משנת 1973 (רו נגד ווייד), אשר קבעה שלאישה יש זכות חוקתית להפיל. חשוב לזכור, כי לרפובליקנים יש בסנאט רוב של שניים בלבד, כך שאם כל יתר 98 הסנאטורים יצביעו לפי קווים מפלגתיים – השתיים יכולות למנוע את מינויו של קוואנו.

לאחר פגישה עם קוואנו אמרה קולינס, כי הוא את פסק דין רו-ווייד כ"חוק הקיים" – כפי שניסח נשיא בית המשפט, ג'ון רוברטס. אבל מה זה אומר? כרגע אין שום תיק התוקף במישרין את רו-ווייד, אך הן רוברטס והן השופט סמואל אליטו (מינוי של בוש הבן) תומכים בהגבלות על זכות ההפלה. מתנגדי ההפלות מצפים שקוואנו יצטרף לעמדה זו, ויחד עם גורסוץ' וקלרנס תומס יצור רוב שיקשה על נשים להפיל – גם אם לא יאסור זאת לחלוטין. עם זאת, בשבתו בבית המשפט לערעורים בוושינגטון, שיבח קוואנו את חלקו של הנשיא דאז, ויליאם רנקוויסט, בפסק דין רו-ווייד ותמך בזכותה של מהגרת בת-עשרה בלתי רשומה שהייתה במעצר לעבור הפלה.

כאמור, נושא מרכזי נוסף מבחינת הדמוקרטים יהיה חקירת הפרשה הרוסית. אין ספק שקוואנו יישאל על האירוע (לפני 20 שנה) בו הטיל ספק בהחלטתו של בית המשפט העליון מ-1974, אשר חייבה את הנשיא ריצ'רד ניקסון למסור לתובע המיוחד בפרשת ווטרגייט את ההקלטות מהחדר הסגלגל. אולם לפני שנתיים מנה קוואנו את פסק הדין בנוגע להקלטות כאחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה המשפטית של ארה"ב, "כאשר בית המשפט התייצב לצידן של הרשויות האחרות באכיפת החוק". זוהי גם העמדה שהביע קוואנו בפגישותיו עם סנאטורים בשבועות האחרונים.

קוואנו גם יישאל האם לדעתו ניתן להעמיד לדין – ולא בסנאט – נשיא מכהן, סוגיה שמעולם לא הגיעה להכרעתו של בית המשפט העליון. במאמר שפרסם ב-2009 כתב קוואנו, כי הנשיא עסוק מכדי שיוטרד בתביעות אזרחיות ובחקירות פליליות בעודנו בתפקידו. ההליך הנכון הוא העמדה לדין בקונגרס, הליך שלדעתו מגן על הנשיא מפני הליכים פליליים אחרים עד סיום כהונתו.

הדמוקרטים כמובן אינם רואים בעין יפה דעה זו, כפי שטען למשל הסנאטור כריסטופר קונס: "מדובר בנסיגה משמעותית מההבנה ההיסטורית והתפיסה המקובלת של בית המשפט העליון בנוגע למגבלות החלות על הרשות המבצעת". אחרים מצביעים על כך שמדובר בתפיסה המקובלת, שכן משרד המשפטים הביע פעמיים לאורך השנים בדיוק את אותה עמדה.