תרחיש ראשון: עובד מפוטר מבקש להתנקם בחברה ציבורית ולהוריד את שערי מניותיה, ובכך להזיק גם לבעל השליטה שפיטר אותו.

תרחיש שני: מתחרה רוצה לפגוע בחברה ציבורית, לחבל באמון הציבורי בה ובמכירותיה, ולהוריד את שערי מניותיה.

תרחיש שלישי: משקיע מבקש לבצע השתלטות עוינת, דרך הבורסה, על חברה ציבורית. לשם כך הוא צריך שמניותיה יירדו.

תרחיש רביעי: שורטיסט הימר על ירידה במניותיה של חברה ציבורית, אך לרוע מזלו זה לא קורה.

תרחיש חמישי: ארגון פשיעה מבקש להשתלט על חברה בורסאית (וכבר היו דברים מעולם) כדי להשיג גישה לכסף ציבורי, כסות מהוגנת וכלי להלבנות הון.

פעם זה היה די קשה - להוריד בצורה מלאכותית שער של מניה, כאשר אין לך חבילות משלך שאתה מוכן לזרוק לשוק. היום זה קל מאוד: צריך רק לפברק טענות נגד הבעלים או המנכ"ל על הטרדה מינית, והתקשורת ובעקבותיה השוק כבר יעשו את שלהם.

למה זה קל? כי טענות כאלו הן הסחורה החמה ביותר כיום, כזו שמייצרים בזיל הזול ומוכרים ביוקר. המתלוננות לא צריכות להיחשף, הן לא צריכות לספק הוכחות, הן יכולות לספר על מעשים שהתרחשו לפני שנים רבות ואפילו לייחס אותם למי שכבר הלכו לעולמם, הן לעולם לא ישלמו מחיר כלשהו אם שיקרו. תמיד יימצא עיתונאי שיאמין, יטען שיש בזה עניין לציבור - ומכאן והלאה זאת לא הבעיה שלו.

אני לא אומר שכל ההאשמות הללו הן שקריות. ודאי שלא. אבל אני גם לא מוכן לקנות בעיניים עצומות כל טענה שכזאת. אני רוצה לדעת למה אירועים שלכאורה התרחשו לפני שנים, יוצאים לאור רק עכשיו. אני רוצה לדעת האם יש לכל הפחות ראיות לכאורה, מעבר למילה שלה מול המילה שלו. אני רוצה לדעת האם יש רקע - לחיוב או לשלילה - בין המתלוננת לבין המטריד (או שמא "המטריד"). בקיצור: אני רוצה לנהוג באחריות. ואם אני לא יכול לנהוג באחריות - לא אפרסם את הסיפור.

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברה ציבורית. כאן הפגיעה הישירה היא לא רק בחברה ובאותו בכיר, אלא ברבים שהשקיעו במניותיה. ואם מדובר בחברה גדולה, כזו הנמצאת במדדים המובילים של הבורסה - קרוב לוודאי שהפגיעה היא בכל הציבור, כי כל קרן פנסיה וכל ביטוח מנהלים וכל קופת גמל משקיעים במניות הללו או לכל הפחות במכשירים הצמודים למדדים אלו.

מובן שיש כאן צורך באיזון. לעומת האינטרס הכלכלי של הציבור, ישנו אינטרס חשוב ביותר של חשיפת מעשים פסולים וישנה זכות ראשונה במעלה של חופש העיתונות - ודווקא כאשר מדובר במי שהציבור משקיע בחברות שהם מנהלים או הנמצאות בבעלותם. כלומר: במידה מסוימת אנחנו מצויים במילכוד. כאשר מדובר בחברה בורסאית יש אינטרס ציבורי רב בפרסום חשדות (מכל סוג) - ובגלל זה יש גם צורך בזהירות יתרה, כדי שלא לגרום נזק משמעותי ובלתי מוצדק.

אין לי כרגע הצעה כיצד בדיוק להשיג את האיזון הזה. מה שברור הוא, שצריך לכל הפחות לחפש דרכים כדי להגיע אליו. רשות ניירות ערך, המופקדת על שמירת עניינם של המשקיעים בשוק ההון, צריכה לשבת על המדוכה ולקבוע כללים. מדובר למעשה בסוג של מידע פנים - לא כהגדרתו החוקית, משום שהוא אינו מגיע מתוך החברה - אלא במהותו: מידע מהותי הידוע רק למעטים ואשר יכולה להיות לו השפעה ממשית על שער המניות. ייתכן שזה צריך להיות כיוון המחשבה: כיצד מוודאים שהמידע הזה יגיע לציבור בצורה אחראית.

פרשת הראל ויזל ומניית פוקס מלמדת, שאת הפתרון צריך למצוא במהירות. אני לא יודע האם הטענות נגדו נכונות או לא, ובמישור העקרוני זה לא משנה. יש בעיה קשה, יש פרצה משמעותית - ובכך צריך לטפל לפני שייגרמו נזקים של הרבה מיליונים למי שלא עשו שום דבר רע. בלי פתרון כזה, עלול להיפגע אמון הציבור בשוק ההון ויהיו מי שיחשבו פעמיים האם להסתכן בהשקעה בו - וזה יהיה הכי גרוע לכולנו.