1. זהו בוב וודוורד. העיתונאי הפוליטי מספר אחת בארה"ב ואולי בעולם כולו. ולא רק בזכות פרשת ווטרגייט; וודוורד חשף במשך עשרות שנים את המתרחש בוושינגטון ובפרט בבית הלבן, ללא הבדל מפלגתי. גילוייו הוכחו שוב ושוב כנכונים, הוא זוכה להערכה מקצועית מקיר לקיר ומשני צידי הקשת הפוליטית. לכן, לא ניתן לנפנף את ספרו הנוכחי כשטויות של עיתונאי מתחיל או כפוזיציה פוליטית.
2. השם שנתן וודוורד לספרו - Fear - הוא בהחלט דו-משמעי, ככל שניתן לשפוט מן הקטעים שפרסם אמש (4.9.18) וושינגטון פוסט. בבית הלבן של
דונלד טראמפ שורר פחד אמיתי מפני תכונותיו של הנשיא, העלולות להוביל להחלטות הרסניות מבחינת ארה"ב והעולם כולו. ומי שקורא את הספר, כנראה אמור לפחד גם הוא מפני מה שעלול לקרות למדינה שהיא עודנה המעצמה מספר אחת בעולם, מדינה עליה אומרים שכאשר היא מתעטשת - לכל העולם יש דלקת ריאות.
וודוורד מתאר נשיא שאינו יודע ואינו רוצה ללמוד, אדם גס ובוטה, שהציוצים שלו בטוויטר משקפים היטב את האימפולסיביות שלו. זה כבר לא סתם "אנטי פוליטיקלי קורקט" כפי שטוענים אוהדיו של טראמפ. זו לא אותנטיות מרעננת מול מערכת מכופתרת וצבועה. אלו הם ליקויים חמורים ביותר, שמשמעותם היא העדר הכישורים הבסיסיים הדרושים כדי למלא תפקיד בכיר בממשל כלשהו - קל וחומר את תפקיד נשיא ארה"ב.
לארה"ב היו הרבה מאוד נשיאים בעלי ליקויים משמעותיים. פרנקלין דלאנו רוזוולט הסתיר את היותו משותק. ג'ון קנדי סבל מבריאות קשות שהועלמו מהציבור וניהל רומנים חסרי מעצורים. לינדון ג'ונסון היה בעל פה מלוכלך במיוחד. ריצ'רד ניקסון היה פרנואיד מאין כמותו. רונלד רייגן סבל מתסמינים מחמירים של זקנה.
ביל קלינטון לא היה מסוגל להחזיק את מכנסיו סגורים.
ג'ורג' בוש הבן היה אלוף פליטות הפה המביכות.
ברק אובמה היה תמים ובור בענייני העולם. אבל עוד לא היה נשיא שסבל מכל כך הרבה חסרונות ושהיו לו כל כך מעט מעלות.
3. "אם כולם אומרים, יא מניאק - כנראה שזה נכון", צעק האוהד שמעון כסאח על השופט יהויכין פנדלוביץ ב"אופסייד סטורי" של הגשש החיוור. שורה ארוכה, ארוכה מאוד, של אישים מסביבתו של טראמפ מתארים את אותה תמונה, במגוון רב של צבעים וצורות. ג'ים מאטיס ו
ג'ון קלי הכחישו את מה שמצטט וודוורד מפיהם ("הבנה של ילד בכיתה ה'" ו"אידיוט"), אבל מעבר לכך שהנטייה היא להאמין יותר לוודוורד - זה לא לגמרי משנה אם יש שני ציטוטים יותר או שלושה ציטוטים פחות. השורה התחתונה לא ניתנת להכחשה. וזה לא רק בספרו של וודוורד; זה היה גם בספרו של מייקל וולף ובאין-ספור דיווחים עיתונאיים. הכמות היא כזאת, שלא ניתן לומר שמדובר בהטיה פוליטית, בפייק ניוז, בשקרים של הליברלים ובכל יתר הטענות של אוהדי טראמפ.
4. אחרי כל זה, יש שאלה עקרונית מטרידה ביותר העולה מספרו של וודוורד. הוא מתאר כיצד בכירים בממשל, כולל שרים, חותרים תחת החלטותיו והוראותיו של טראמפ. שר ההגנה, ג'ים מאטיס, התעלם מהנחייתו של טראמפ לחסל את
בשאר אסד. היועץ הכלכלי הבכיר גארי קוהן סילק משולחנו של טראמפ שני מסמכים שנועדו לבטל את הסכמי הסחר עם
קוריאה הדרומית ועם מקסיקו וקנדה. האם לא מדובר בהפיכה לכל דבר ועניין?
השאלה חדה עוד יותר כאשר מדובר בממשל האמריקני. הנשיא הוא ראש הרשות המבצעת, הוא הממנה את השרים ואת בכירי הבית הלבן. לא לחינם, התואר הרשמי של השרים האמריקניים הוא "מזכיר": הם נתפסים כמזכיריו של הנשיא לעניינים עליהם הופקדו. בתרבות הפוליטית האמריקנית שגור הביטוי "אני משרת כרצונו של הנשיא"; לרוב לא מקובל לסרב לבקשתו של הנשיא למלא תפקיד ממלכתי.
אבל מה קורה כאשר בכירים שכאלו סבורים, כי הנשיא מסכן את ביטחון המדינה? בואו נקח דוגמה קיצונית: הנשיא נותן הוראה להשתמש בנשק הגרעיני ללא הצדקה. כל עוד הפקודה איננה להפציץ עיר אמריקנית, היא חוקית לחלוטין ויש למלא אותה. אך ברור שהתוצאה תהיה אובדן עצום של חיי אדם, ובסבירות גבוהה - תגובת נגד שתביא למאות אלפי הרוגים אמריקנים. מה אז? האם יש חובה למלא את הפקודה? ומה כאשר מדובר במקרה פחות קיצוני? האם חובת הציות נתונה לשיקול דעתו של מקבל הפקודה? ומה יקרה במורד שרשרת הפיקוד? האם נגיע לרמה בה טייס יחליט האם להפציץ?
די ברור מדוע בכירי הממשל לא מתפטרים: הם חוששים להפקיר את המדינה בידי טראמפ. אך כל עוד הם משרתים את הנשיא, הם חייבים לציית לו. אם אינם מוכנים לציית - עליהם להתפטר. והנה המלכוד: מותר להניח שמאטיס, קלי וחבריהם באמת מפחדים מה יקרה אם לא יהיו ליד טראמפ - ואז הם מפרים את הוראותיו כדי למנוע את אותן תוצאות.
אין תשובה פשוטה לשאלה הזאת. התשובה הפורמלית תהיה: צייתו או התפטרו. אבל התשובה המעשית הרבה יותר מסובכת. האם התפטרות לא תסכן את המדינה עוד יותר מאשר המרת פיו של הנשיא? האם המרת פיו של הנשיא אינה חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה? האם לא חשוב יותר להגן על המדינה, כדי שיהיה היכן לממש את הדמוקרטיה? האם לדמוקרטיה יש יכולת להתקיים אם מתחולל בה פוטש סמוי?
הפתרון הוא: לא לבחור מלכתחילה נשיא שמעמיד את יועציו בפני התחבטות שכזאת, ואם מתברר שנבחר כזה - צריך להביא להחלפתו בדרכים הקבועות בחוקה. אבל אם מימושו של הפתרון אינו נראה בהישג יד - חזרנו לנקודת המוצא: מה אז? מה עושים? בכירי ממשל טראמפ, נראה מספרו של וודוורד, בחרו בדרך הנותנת מענה לבעיות המיידיות שבפניהם; היא עלולה ליצור בעיות הרבה יותר קשות בהמשך, אחרי שייווצר התקדים של חתירה תחת הנשיא על-פי שיקול דעתם של הכפופים לו. זו עלולה להיות אחת התוצאות החמורות וההרסניות ביותר של ממשל טראמפ.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
