בפרוס החזרה לבתי הספר

סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר הם הימים בהם כולנו משלמים מס שפתיים ניכר לסוגיות הקשורות בחידוש הפעילויות בבתי-הספר - כל הגילים, הרמות, הסוגים והמגמות. מרבית המילים הנאמרות בתקופה זו, מפאת שפען וכלליותן, יורדות מהר מאוד לתהום הנשייה. התנהלות כל הגורמים המעורבים: ממשלה, משרד החינוך, מורים, הורים, תלמידים ואקדמיה - לוקה בחסר וברדידות.

התייחסות גורמים אלה מתמיינת בדרך כלל לשניים: שאלות מעשיות - מה מפריע לתפקוד השגרתי בשעה זו? ושאלות עקרוניות - היעדים והמטרות של פעילות בתי-הספר; לטוהוח הקצר ולטווח הארוך. הזכרת השאלות העקרוניות כחלק מתהליך פתיחת שנת הלימודים, נועד, ככל הנראה, "למען לא נשכח". איש אינו סבור ברצינות, שבשבוע האחרון לפני פתיחת שנת-לימודים או בימים הראשונים ללימודים, תתחולל מהפכה רעיונית או מושגית מהותית במערכת החינוך. הדבר לא קרה בעבר וגם לא יקרה בעתיד.

בשאלות עקרוניות יש לדון במהלך כל השנה. משעוצבה גישה עם מטרות ותוכנית ביצוע מוגדרות היטב, ניתן להציגה להערות והארות מצד כלל השותפים לתהליך. הדרך הציבורית, הגלויה, תהיה בדרך כלל יותר קשה ומורכבת מהדרך שעברה התוכנית בחוגי המומחים ו"מבשלי-התבשילים". כאן היא תעמוד למבחן מול דעות והשקפות שונות, אינטרסים מנוגדים וחלופות שלפחות בחלקן נראות לא פחות אטרקטיביות ממרכיבי התוכנית המוצעת. אין מנוס מדרך חתחתים זאת, מפני שתפקיד מרכזי של התהליך הגלוי, הוא "מכירת" הרעיון לכול השותפים וגיוס תמיכתם והירתמותם למאמץ הוצאתו לפועל.

הסוגיה העקרונית הקשה ביותר, שממנה סובלת מערכת הלימודים כבר זמן רב, הייתה ונותרה ייעוד ויעדי תהליכי החינוך וההוראה שלנו. שנים ארוכות, למעשה דור ואפילו שניים, מתלבטים אנו בשאלות אלה ומתחמקים מהכרעות בהן. ליבת הקושי היא: הבדלי השקפות עולם בציבור, הבדלי אסכולות מקצועיות בחוגים העוסקים בחינוך ובהוראה ושינוי ביכולתם ומוכנותם של ההורים להוות חוליה מקשרת פעילה וקונסטרוקטיבית בתהליכי החינוך וההוראה.

בתחום השקפות העולם, אנו, בדומה למרבית העולם המערבי הדמוקרטי, נמצאים בעיצומו של תהליך קיטוב בין הגישות האינדיבידואליסטיות (פוסט-מודרניות, היפר-ליברליות) אשר שמות את היחיד במרכז העולם וסוגדות לו, לבין הגישות החברתיות (קונסרבטיביות יותר או פחות) אשר רואות באיזון בין היחיד לחברה שבתוכה הוא חי, ערך מרכזי. מחלוקת זו אינה עתידה לעבור מן העולם בעתיד הקרוב; פתרונות חברתיים אף פעם אינם עניין של "זבנג וגמרנו". הדמוקרטיה כשיטת ממשל היא אבן-יסוד בדיון העוסק בהשקפות עולם וישימותן. הדמוקרטיה האמריקנית, למשל, מהצעירות והמבוססות בדמוקרטיות כיום, מוגדרת בחוקה ועל-ידי החוקה; הדמוקרטיה הישראלית עדיין אינה מוגדרת. הצעד הראשון בלבד נעשה במגילת העצמאות, ועתה יש לחולל את ההמשך ולהשלים את המלאכה.

בידול סוציולוגי

חלק נוסף ומהותי לדיון זה, הוא התרבות הבין-אישית בקרב אוכלוסיות הרוב והמיעוט שלנו ומערכת ההתייחסויות בין קבוצות אתניות-תרבותיות שונות בגושי האוכלוסייה, המתחככות תדיר זו בזו. דומני שגם בסוגיה זו אין לנו עדיין תשובות, מפני שלמן הקמת המדינה לא התקיים בה אף פעם מצב שונה מהותית מזה הקיים כיום - ריבוי תרבויות עם דומיננטיות יהודית. תחילה הייתה זו דומיננטיות יהודית מזרח אירופית, וכיום היא מתאזנת על-ידי השפעות גוברות של יהדות המזרח. כאשר הבידול הסוציולוגי כפוי מראש - כפי שהיה כאן כמעט מיום הכרזת המדינה, ו"כור ההיתוך" פועל במקביל למלחמה מתמשכת על הקיום הפיסי, ולחתירה לשוויון ריאלי כשהשלמה לשוויון הפורמלי שבמגילת העצמאות - התהליך המתרחש בפועל ייחודי ושונה מזה של מקומות אחרים.

אמרנו שתפקיד מערכת בתי הספר הוא חינוך והוראה, כשחינוך הוא תחום הנחלת הערכים והוראה מכוונת לתחום הנחלת הידע. ללא הסכמות בשאלה מהם הערכים ומהם יעדי הנחלת הידע, שום מערכת לא תוכל לתפקד היטב ולהשיג את יעדיה.

מערכת בתי-הספר זקוקה לתנאים ואמצעים נאותים לביצוע מוצלח של התהליך הכפול של חינוך והוראה. אבל אמצעים אינם תחליף למהות. אם דרך השיח וההדברות אינה שגורה על-פיהם של מורים, הורים, תלמידים ומנהיגים, מיהו זה שאמור להנחילה לילדים ולנוער? אם הכבוד לידע ולידענות, ליוזמה ולחדשנות, לדרך-ארץ ולמשמעת, לסובלנות ולכבוד הדדי (הנובע מעקרון השוויון וכבוד האדם), אינם בנמצא - כיצד יגיעו לדור הצעיר ומיהו זה שיהפכם דווקא אצלו תרבות ערכים בסיסית?! אם אינם חלק מחיי היום-יום ואינם מופת בסיסי שמשוקף על-ידי התנהגות מנהיגותית, החוק והשיח הציבורי הכולל - היכן תמצא לנו ההוכחה להסכמה הרחבה על חשיבות הדברים? עלינו לזכור שמדינת לאום נועדה לשמר ערכים, בשילוב עם המשך פיתוחם בזיקה לרוח הזמן.

לכן, "מערכת החינוך" איננו השם הראוי למערכת חינוך והוראה שעלינו לרצות לקיים מכאן ואילך. השם איננו כינוי בעלמא, אלא סמלי ומייצג. לכן, עליה להיקרא "מערכת החינוך והקניית הידע".

ראשית, למערכת תפקיד כפול. שנית, ב"הירארכיית החשיבות" של תפקידיה, חינוך קודם להנחלת הידע. חינוך הוא הקניית מערכת ערכים משותפת לַכל וקבועה בזמן. כללי מוסר, התנהגות וכבוד לאדם באשר כל יחיד "נברא בצלם", הם חלק חשוב במערכת הערכים שאינה משתנה; זו הרגל היציבה של החינוך אותו אנו דורשים ממערכת לאומית. רגל זו צריכה לספק את החיבור התרבותי בין היסודות היהודיים שלנו ליסודות אוניברסליים, חיצוניים, משלימים. העיקרון המנחה כאן איננו החלפת המקורי והעצמי ב"אחר" או ב"זר", אלא אינטגרציה קונסטרוקטיבית; "חיקוי מתוך תחרות", כפי שמכנה זאת אחד-העם.

מורכבות ערכים

ידע הוא מהות משתנה בזמן ומתעדכנת ברציפות - הוא פונקציה של צבירת הידע האנושי. בלימוד ידע יצטרך התלמיד להסתגל לשינויים מהירים ולאמן עצמו למידה רבה של לימוד עצמי, באמצעות עזרים ממוחשבים. כלים אלה יהיו מכשירים עיקריים גם בעבודה וגם ב"לימודי המשך הסתגלותיים" (לה"ס) - שימור ועידכון היכולות לאורך זמן, לאחר תום ההכשרה הבסיסית.

מורים יהיו תמיד חלק מהתהליך השלם. בתחום החינוך הם חונכים-מדריכים, מי שמעמידים בפני התלמיד את תמונת מורכבות הערכים, מנגישים לו אותה ומדרבנים אותו לחשוב ולהבין את השונות והניגודים, בכדי שיוכל לעצב דעה עצמית בכל נושא, בתחום האופרטיבי, כמו גם בתחום הערכי ובשילובים ביניהם. בתחום הוראת הידע הם מנטורים, מובילי תהליך הלמידה, שעיקר משימתם הוא באימון התלמידים לבצע שימוש מושכל בידע לפתרון יישומי של בעיות אופרטיביות, תוך הפעלת יוזמה וניצול הכלים העומדים לרשותם. במקום שנחלשת יכולתם של ההורים להשלים היטב את תרומותיה של המערכת הפורמלית, גדלים ערכם וחיוניותם.

לכן, מורים מצד אחד ותנאים מתאימים לשיטות הוראה מונחות-תכלית מצד שני, הם אבני-יסוד בתהליכים העתידיים. זו התחייבות דו-סטרית. המערכת חייבת להעמיד לרשות המורים את התנאים הדרושים לסוג התפקיד שאנו מצפים מהם לבצע, והמורים חייבים להציג כישורים ולהתנהל באופן ששתי המטרות גם יחד תושגנה ברמה המיטבית¹.

בימי המדינה שבדרך, הייתה לרוב המכריע של היישוב מטרה לאומית אחת - הקמת מדינה יהודית, שהושלמה בעיקרה. לאחר קביעת גבולות הקבע, יושלם החלק הגיאו-פוליטי של הציונות. המוקד הציוני מוחלף עתה בקבוצת מטרות-המשך: ריכוז העם היהודי בארץ-ישראל, עיצוב יחסי הפנים של המדינה עם אזרחיה ולהפך, ובנייה והטמעה של מערכת ערכים שעל פיהם תתנהל ותנווט עצמה לקראת העתיד. חלקים רבים מעתיד זה לוטים בערפל, אבל יחסי האנוש יהיו בו תמיד אבן בוחן לאיכותו והצדקה לקיומו; ערך שנמצא בליבת היהדות.

לדעתי, תפקידו המרכזי של משרד החינוך הוא לשנות את האווירה האזרחית ליצירת סביבת ערכים מוסכמת שמכובדת על-ידי הכל, והיא גם יעד החינוך לדורות החדשים. בתחום הערכים האנושיים, החברתיים, היהודיים, המוסריים - יש יותר מדרך אפשרית אחת ועלינו לבנות ולאמץ דרך משלנו. לשם כך, בין היתר, יש לנו מדינה ריבונית.

על משרד החינוך לקבל את מלוא הסיוע מכנסת ישראל בחקיקה תומכת ערכים.