השפל הגדול של שנות ה-30 במאה הקודמת זכור כאסון הכלכלי הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית, אבל המשבר הפיננסי של 2008 – שבימים אלו לפני עשור הגיע לשיאו – היה הרבה יותר נרחב בהיקפו, כותב אדם טוז ב-Foreign Affairs. נכון לסוף אותה שנה, היו שקועים בבוץ עמוק בנקים בארה"ב, בריטניה, בלגיה, צרפת, גרמניה, אירלנד, לטביה, הולנד, פורטוגל, רוסיה, ספרד וקוריאה הדרומית.

כאשר יבש מקור הכספים, נכנס הסחר העולמי למיתון חסר תקדים: הוא ירד ב-22% בתוך תשעה חודשים; בשפל הגדול נדרשו שנתיים לשם כך. 800,000 אמריקנים איבדו את עבודתם מדי חודש בין סוף 2008 לתחילת 2009. עד 2015 עוקלו בתיהם של 9 מיליון אמריקנים. באירופה כמעט קרס גוש האירו בשל נפילת בנקים ומערכת פיננסית ציבורית שבירה.

בנקאים משני עברי האוקיינוס האטלנטי הם שיצרו את המערכת שהתמוטטה ב-2008. התוצאות היו עלולות להיות הרות אסון הן לארה"ב והן לאירופה, אלמלא האילתורים של ראשי הפדרל ריזרב אשר השתמשו בקשריהם הטרנס-אטלנטיים כדי להפסיק את הריצה אל הבנקים. וזה מה שמציב, לדעת טוז, את השאלה המרכזית לימינו: כיצד מערכת בינלאומית רב-קוטבית תתמודד עם המשבר הבא?

אחת התובנות היותר-מוסכמות של 2008 היא שאיש אינו יכול לחזות משבר. למעשה, טוען טוז, רבים חזו את המשבר – אבל לא את המשבר בצורה בה התחולל. כלכלנים ברחבי העולם הזהירו זמן רב מפני העלייה בגרעונות הסחר והתקציב האמריקניים, העלולה לגרום למכירת דולרים כלל-עולמית. אבל הם קראו את האותות הלא-נכונים. כאשר הגיע המשבר, המשקיעים הסינים לא נפטרו מהדולר; להפך: הם קנו יותר אג"ח ממשלתי אמריקני ודחו הצעה רוסית לתאם שוק דובי נגד המטבע האמריקני. למעשה, שער הדולר עלה בסתיו 2008. המשבר לא היה בדולר אלא במערכת הבנקאות הטרנס-אטלנטית.

המשבר היה כלל-עולמי, לא אמריקני בלבד. שר האוצר הבריטי, אליסטר דרלינג, סירב לאפשר למכור את ליהמן בראדרס לבנק ברקליס: אני לא רוצה לייבא את הסרטן האמריקני – אמר. הבנקים הבריטיים כבר היו נגועים בעצמם, וצרפת וגרמניה היו חולות לא פחות. למרות שהאירופים חשבו שהבעיה היא של ארה"ב, הבעיה הייתה גם שלהם: לא רק שהבנקים האירופיים היו מושקעים עמוק בשוק הסאב-פריים שממנו החל המשבר, אלא שהם גם היו תלויים לחלוטין במימון דולרי. אירופה נקלעה למשבר כלכלי ופוליטי שרק כעת היא נחלצת ממנו.

את ארה"ב הוביל המשבר לפלגנות מפלגתית חסרת תקדים, העתידה לזעזע את הדמוקרטיה האמריקנית עד יסודותיה. האירופים מצידם מתעקשים להטיל על ארה"ב את מלוא האחריות, למרות שדויטשה בנק מילא תפקיד מרכזי באירועים; הם מעדיפים לשכוח את הטעויות שלהם ואת עומק התלות שלהם בארה"ב שנחשפה במשבר.

האשליות המתמשכות של אירופה נחשפו במלואן בהודעה לעיתונות של הנציבות האירופית ב-9.8.17, בה נאמר שאירופה נגררה בעל כורחה למשבר ששורשיו בסאב-פריים האמריקני ושהיא התגברה עליו בזכות "החלטות פוליטיות חזקות" של האיחוד וחבריו. טוז מגיב: אין ספק שמערכת המשכנתאות האמריקנית הייתה מקולקלת; חלק מההלוואות היו פליליות; העיצוב של ניירות הערך מגובי המשכנתאות היה עקום. אבל כל זה לא היה גורם משבר בנקאות עולמי.

מה שהפך את 2008 למשבר הבנקאות החמור ביותר בהיסטוריה היה מודל עסקי חדש של בנקים. באופן מסורתי, רובם מימנו את פעילותם באמצעות הבנקאות הקמעונאית: לקוחות מפקידים כסף המשמש למתן הלוואות. אולם מאז שנות ה-80 החלו הבנקים לממן את עצמם בהלוואות ענק ממוסדות פיננסיים אחרים, כדי שיוכלו להתרחב במהירות.

הסכנה האמיתית לכלכלה העולמית הייתה נעוצה לא רק בבנקים בארה"ב, אלא גם באלו שבאירופה ובמידה מסוימת ברוסיה ובאסיה. הם הפכו לממונפים מדי. בנקים זרים נזקקו לדולרים כדי לפעול בארה"ב, והם השיגו אותם ממגוון של מקורות: הלוואות בארה"ב, הנפקת ניירות ערך (במיוחד קצרי טווח) ובעיקר החלפת מטבע מקומי בדולרים תוך הבטחה להחליפו בחזרה בתוך זמן קצר. אם מקורות אלו יחדלו לתפקד, הם יהיו בסיכון מיידי של התמוטטות. וזה בדיוק מה שקרה.

הבנק הראשון שקרס בשל פעילות ספקולטיבית היה נורת'רן רוק הבריטי, בספטמבר 2007. הוא לא היה חשוף לשוק הסאב-פריים האמריקני, אלא התבסס על החלפות מטבע עצומות מסביב לעולם. נורת'רן רוק נפל משום ששבוע קודם לכן הודיע בנק PNB פריבאס הצרפתי, שהוא מפסיק לפעול בשוק ההחלפות. היה זה איתות למלווים דומים, ולפיו יותר בנקים מחזיקים נכסים רעים מכפי שהובן עד אז. סגירת ברז המימון שלחה גלי הלם ברחבי המערכת הפיננסית העולמית, שהגיעו אפילו לרוסיה וקוריאה הדרומית להן לא היה שום קשר לסאב-פריים. העולם היה עד לריצה אל הבנקים בהיקף של טריליון דולר – ריצה של הבנקים עצמם, לא של לקוחותיהם.