בסתיו 2007 החלו פקידים בוושינגטון לחשוש שהבנקים האירופיים, במאמץ נואש להרוויח דולרים כדי לפרוע את חשבונותיהם, יממשו את נכסיהם הדולריים במכירה של פאניקה. ומכיוון שבנקים אלו החזיקו ב-29% מניירות הערך מגובי המשכנאות עתירי הסיכון בארה"ב, זו לא הייתה בעיה אירופית בלבד. תרחיש האימה של האמריקנים היה שהבנקים האירופיים יזרקו לשוק את אחזקותיהם הדולריות, יפילו לתהום את מחירי ניירות הערך מגובי המשכנתאות ויכריחו את הבנקים האמריקניים לרשום הפסדי ענק – מה שיגרור התנפלות לקוחות שתטרפד את כל המאמצים להבטיח את היציבות. זה היה הסיכון הסימולטני שעלול היה לגרום למשבר החמור ביותר בהיסטוריה.

השאלה הייתה כיצד להגיב. בסתיו 2008 מיהרו ממשלות במערב להציל את המוסדות הפיננסיים הקורסים. הממשל בוושינגטון נחלץ לעזרת ביר-סטרנס, פראני-מיי, פרדי-מאק ו-AIG. ממשלת הוד מלכותה למעשה הלאימה את HBOS, בנק לוידס והבנק המלכותי של סקוטלנד. ממשלות בלגיה, צרפת, גרמניה, אירלנד ושווייץ נקטו צעדי חרום כדי להציל את מגזרי הבנקאות שלהן. הבעיה המרכזית הייתה שהבנקים בעולם נזקקו לדולרים – ורק הפדרל ריזרב יכול היה לספק אותם. הפד פרסם מכרז להלוואות קצרות מועד בריבית נמוכה בסך 3.3 טריליון דולר, ובנקים אירופיים רכשו מחצית מהן. היה זה צעד יוצא דופן, אך מצב החרום חייב לנקוט בו.

ככל שהמשבר החמיר, הבינו קברניטי הפד – הנגיד בן ברננקי ויו"ר הפד של ניו-יורק, טימותי גייטנר – שהבנקים האירופיים לא יוכלו להסתפק בגישה לתוכניות הנזילות של וול סטריט. לכן, חזר הפד של ניו-יורק למכשיר ישן ונשכח: "קו החלפה נזיל". מדובר בחוזים בין שני בנקים מרכזיים (במקרה הזה – הפד ובנק מרכזי אירופי) להחלפה זמנית של מטבעות: הפד מספק כמות דולרים שנקבעה מראש בתמורה למטבע של המדינה המקבלת ובתוספת ריבית מינימום.

התוכנית הושקה בדצמבר 2007 והגיעה עד מהרה לתקרה של 620 מיליארד דולר. הנהנים העיקריים ממנה היו הבנקים המרכזיים של יפן, אירופה והשווקים המתעוררים העיקריים. ב-13.10.18 – בשיאו של המשבר – בוטלה התקרה והבנקים הזרים יכלו ללוות כמות בלתי מוגבלת של דולרים. בין דצמבר 2007 לאוגוסט 2010 הלווה הפד בצורה זו 4.5 טריליון דולר, מתוכם נטל הבנק המרכזי האירופי 2.5 טריליון. כלי זה מילא תפקיד חשוב במיוחד במניעת התפשטותו של משבר הבנקאות האירופי אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

אדם טוז מדגיש, כי קווי ההחלפה לא היו אמצעי טכני בתוך משפחת הבנקים המרכזיים, אלא שינוי משמעותי במערכת הפיננסית העולמית. הבנקים המרכזיים הפכו למעשה לסניפים של הפד, שמצידו הפך למוצא האחרון בשוק ההלוואות העולמי. מי שציפה שהמשבר של 2008 יגרום למכירות ענק של הדולר, גילה שלמעשה הוא חיזק את מרכזיותו של הפד במערכת הפיננסית וביסס את מעמדו של הדולר כמטבע של הסחר העולמי.

קווי ההחלפה גם קבעו את ההיררכיה בין הבנקים המרכזיים. המערכת כללה את הבנקים המרכזיים האירופיים המובנים מאליהם – הבנק המרכזי של האיחוד, בנק אוף אינגלנד והבנק הלאומי השווייצרי – לצד אלו של קנדה ויפן. אבל נכללו בה גם הבנקים המרכזיים של המרכזים הפיננסיים החדשים: ברזיל, מקסיקו, סינגפור וקוריאה הדרומית. סין, הודו ורוסיה נותרו בחוץ. רשימת הבנקים שנהנו מהתוכנית גובשה בהתייעצות עם משרד החוץ, ולפדרל ריזרב היו ברורות ההשלכות המדיניות שלה.

קווי ההחלפה לא היו סודיים, אך גם לא הוכרזו בראש חוצות. זו לא הייתה תוכנית מרשל והפקידים האמריקנים לא רצו לפרסם את העובדה שהם נחלצים לעזרת העולם. חוסר היכולת של המגה-בנקים באירופה לגייס את טריליוני הדולרים שהיו נחוצים להם, העמיד את הכלכלה האמריקנית בסכנה כה גדולה, עד ששום דבר לא היה בבחינת "לא בא בחשבון". קווי ההחלפה הצטמקו במהירות ב-2009, כאשר הבנקים העולמיים החלו להתאושש. הפעילות הזו נשמרה ברובה בחשאי עד שבית המשפט העליון הורה ב-2011 לפרסם פרטים עליה, אך עד היום היא כמעט ואינה ידועה.

קווי ההחלפה הם פרט זניח בסיפר [הנרטיב] האמריקני; באירופה הם נשכחו לחלוטין. הנציבות האירופית חופשית להפיץ את סיפורה, לפיו השלטונות האירופיים הם שהצילו את היבשת ממשבר תוצרת ארה"ב. בנקים כמו ברקליס ודויטשה בנק יכולים להתגאות, שבניגוד לעמיתיהם האמריקניים – הם יצאו מהמשבר ללא תמיכה ממשלתית, וזאת למרות שבפועל נטלו מאות מיליארדי דולרים מהפדרל ריזרב. האמת היא, מדגיש טוז, שהעובדות הללו מלמדות רבות על כך שארה"ב ואירופה אינן ניתנות להפרדה – אבל אין להם את אותו סיפור שיהדק את הקשרים.