יש מי שיטען כי נקודת החולשה של הדמוקרטיה היא הקלות הבלתי נסבלת בה כל גוף חזק ובעל עניין יכול להשפיע בחסות הדמוקרטיה על מגזר מסוים בחברה, ואף לעצב את דעת הקהל ולהטות אותה באופן שיתאים לאינטרסים הצרים שלו, ולא חסרות דוגמאות. בעלי הון למשל יכולים לגייס את התקשורת ולקנות אתרי חדשות או ערוצי טלוויזיה ובאופן הזה לעצב את דעת הקהל בכיוון הנכון עבורם. לא פעם ובלחץ התקשורתי שחלשו עליו יכולים לאלץ את השלטון להטיב עימם או לקבל החלטה איקס או הכרעת מה וזאת כאמור בחסות הדמוקרטיה ויסודותיה, ועל-כן, החברה חייבת לדידם את האיזונים הנכונים ובית משפט שיפקח על יסודות הדמוקרטיה ויגן עלינו מפני הפרצות הדמוקרטיות שבעלי העניין מסתננים דרכן ומשפיעים עלינו באופן בלתי חוקי בעליל - יהיו אלה בעלי הון, פוליטיקאים או פקידי ממשל.

עם זאת זה המקום לציין כי החיים שלנו מתקיימים בשדה אינסופי של השפעות, כולנו משפיעים על כולנו וכולנו מושפעים מכולנו, זה טבע הדברים וגם בעלי ההון משפיעים והתקשורת והפוליטיקאים, זו דינמיקה טבעית של מערכת החיים ואין טעם להתנגד לה כי איש לא ישנה את הטבע. בכל אופן לא בשביל זה אני צריך את ביהמ"ש העליון שיאזן עבורי את מערכת ההשפעות מי הן תקניות ומי לא, בשביל זה יש לי את רשויות הרגולציה. ביהמ"ש העליון אליבא דביניש והאסכולה שלה בא לאזן את השפעת העם אשר העיקרון הדמוקרטי הפקיד בידו את הכוח האדיר של ההשפעה, ההתווייה, ההחלטה... כאן באו בעלי הגלימות השחורות ואמרו כי זכות ההחלטה וההשפעה ניתנת לעם על תנאי יען הוא עלול להשתמש בה באופן קיצוני ולהחליט יום אחד כי אליעזר יצעד רק בצד ימין של המדרכה. ולמי שלא הבין את כוונתם יטיחו בפניו את הדוגמה של היטלר שקיבל לידיו את השלטון באופן דמוקרטי.

זו בתכלית עמדת אסכולת ביניש ברק ותלמידיהם: החשש משימוש קיצוני בגורם ההשפעה והצורך בישות מפקחת, היינו בביהמ"ש העליון כמפקח שמתרה על שימוש קיצוני או לא תקני באון ההשפעה האדיר שהופקד מכוח היסוד הדמוקרטי בידי נציגי העם.

אין חיה כזו

כאן מסתתרת הנקודה המרכזית: אכן יש מקום לחשש הזה ולישות שתפקח עליו, ויכלתי להגזים ולציין כי גם ילד פיקח יכול למלא את תפקיד המפקח ולהצביע על מקרים קיצוניים של שימוש קיצוני בכוח ההשפעה. הקיצוניות נראית לכל עין מזויינת היא או לא. אבל אסכולת הגלימות השחורות של ביניש וברק מתחו את התפקיד הזה עד לכדי התערבות קונקרטית בהתוויית מדיניות הממשלה, למשל אם מותר לה להוציא מסתננים מגבולותיה, או אם מותר לה להחזיק בגופת מחבל או אם מותר לה להשתמש בכוח זה או אחר בחקירת פשעים לאומיים ואכן שאלות מעין אלו עומדות על הפרק, נידנות בשיח הציבורי ומגיעות לא פעם עד הקלפי ונחרצות, אולם העם דן בהן ומכריע אותן ומי אמר שיש צורך לפקח על הדיון הציבורי.

נוצר איפה מצב שהישות המפקחת משתמשת אד הוק בתפקיד הפיקוח שהוטל עליה בשביל להתוות מדיניות ממשלתית ברורה, בתואנה כי היא עושה זאת מתוקף תפקידה ולא כן הדבר: העם דרך נציגיו הוא זה שקובע את המדיניות ואין מדיניות קיצונית ומדיניות מקובלת, אין חיה כזאת, אין כאן שאלה של פיקוח. לובשי הגלימות השחורות החליטו ברגע קט לקיים פוטש תקני שלא מבייש את המהפכנים הדגולים: לקחת מהעם את הזכות הפשוטה להתוות את המדיניות שלו ולמלא במקומה את המדיניות שלהם, את האג'נדה האישית שלהם; זהו סיפור המונח הפופולרי "אג'נדה".