שר לשעבר ורשימה המתמודדת בבחירות המקומיות באחת הערים, עתרו בשבוע שעבר לבג"ץ בדרישה שיורה לשר החקלאות,
אורי אריאל, ולמשטרה לפעול נגד מנהג הכפרות. לא נאמר מי היו העותרים, כדי שלא לתת להם את מה שבאמת רצו - פרסומת בחינם לקראת הבחירות בסוף החודש הבא. כן נגיד לכם מי הגישו בשמם את העתירה החובבנית והרשלנית הזאת: עוה"ד אירה שרפמן וגלית ברונשטיין.
בלי להשתחצן יותר מדי, אני יכול לספר שברגע בו ראיתי את העתירה - אמרתי שהיא תידחה בגלל השיהוי הכבד בהגשתה: הייתה שנה שלמה לפעול בנושא, אבל היא הוגשה פחות משבוע עבודה לפני יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. ואכן, זה היה הראשון מבין ארבעת הנימוקים שהביאו (יום ד', 12.8.19) את השופט
דוד מינץ לדחותה על הסף. וכך כתב מינץ (בהסכמת השופטים
יצחק עמית ו
נעם סולברג):
"דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. יום כיפור קבוע בכל שנה ביום י' בתשרי והגשת עתירה ביום כ"ו באלול - ארבעה ימי עבודה בלבד לפני יום כיפור, אינה מתקבלת על הדעת.
"שנית, העתירה לוקה באי מיצוי הליכים. פניית העותרים למשיבים הייתה רק ביום 28.8.2018 - תשעה ימים בלבד לפני הפנייה לבית המשפט. כמו-כן, סד הזמנים שהכתיבו העותרים גם הוא בלתי מתקבל על הדעת - גם מבחינת המשיבים וגם מבחינת בית המשפט.
"שלישית, העתירה כללית ואינה מפרטת כלל מהן ההפרות הנטענות בניגוד לחוק ובמה המשיבים אינם אוכפים אותו. כל שנטען הוא כי המשיבים אינם עושים שימוש בסמכויותיהם על-פי דין ואינם מבצעים את תפקידם. במצב שכזה לא ניתן כלל לדעת אם המשיבים אכן 'אינם פועלים, בין היתר, בכך שאינם מבצעים אכיפה של נוהל כפרות' כמוגדר בעתירה, אם לאו. לא אחת עמד בית משפט זה על הצורך בהגדרת בקשה לסעד קונקרטי כתנאי לדיון בעתירה.
"רביעית, מצד אחד נטען בעתירה כי המשיבים אינם אוכפים בפועל את 'נוהל כפרות', אך מצד שני נטען כי יש לאסור באופן גורף את מנהג הכפרות בהיותו נוגד את החוק. שתי טענות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת".
אחרי כל זה, מצפה הקורא לכך שהעותרים ישלמו על בזבוז זמנו של בית המשפט ועל נסיונם להשתמש בו בצורה בוטה ככלי לתעמולת בחירות. שהרי, כאמור, בין העותרים נמצאת סיעה המתמודדת למועצת אותה עיר - כך שזה ממש לא סוד. חוץ מזה, כדבריו של השופט בדימוס
אליקים רובינשטיין, בית המשפט אינו יכול לשים עצמו כשוטה שבעולם: הוא מבין, או לפחות אמור להבין, מדוע עתירה כזאת מוגשת דווקא עכשיו ודווקא בידי עותרים כאלה. ואנחנו נוסיף, שהעותרים גם דאגו לשלוח הודעה לעיתונות ותמונות שלהם ניצבים בגאון בכניסה לבית המשפט העליון (על דחיית העתירה הם כמובן לא הוציאו הודעה) - כך שהמטרה ברורה לחלוטין.
ובכן, כמה הוצאות? כלום. אפס. נאדה. גורנישט מיט גורנישט. בג"ץ כלל לא מזכיר את המילה "הוצאות" בפסק הדין. אפילו התירוצים הרגילים - "משלא נתבקשה תשובה", "לפנים משורת הדין", "הרבה לפנים משורת הדין" - לא מופיעים בפסק הדין. פשוט התעלמות מוחלטת.
אז נכון, שהמדינה לא נדרשה להשיב ולכן אין מקום להעניק לה הוצאות כמשיבה. אבל מה עם הוצאות לטובת אוצר המדינה בשל הגשתה של עתירה חסרת כל יסוד, שלא קיימה את ההוראות הבסיסיות ביותר של פנייה לבית המשפט העליון? מה עם זמנם של המזכירות, העוזרים המשפטיים, הקלדנית והשופטים? מה עם הניסיון הבוטה לנצל לרעה הליכי משפט לצרכים פוליטיים? על זה לא צריך לשלם?
כאשר זה המצב - וממש לא מדובר במשהו יוצא דופן - מתגנבת ללב המחשבה שברמה העקרונית, בג"ץ לא רוצה להעניש עותרים כאלו ולא רוצה להרתיע אותם, אלא דווקא רוצה שהם יבואו כדי שתהיה לו הזדמנות להתערב בעניינים פוליטיים וציבוריים כאשר יתחשק לו. צר לי, אך אני לא מוצא הסבר אחר.
