מארק צוקרברג אמר לאחרונה, שהמנהיג הנערץ עליו הוא הקיסר הרומי אוגוסטוס. הוא הסביר, שבהליך מהיר מאוד הביא אוגוסטוס לשנתיים של שלום עולמי – אבל זה לא בא בחינם והיה על הקיסר "לעשות כמה דברים".

בהחלט נכון, כותב דייוויד אהרנוביץ בטיימס. הביוגרף של אוגוסטוס, יוכן בלייקן, מספר שהקיסר הגביה את סנדליו כדי להיראות גבוה יותר; היה צמא דם במרדפו אחרי אויביו, אם כי ידע לטייח את אכזריותו, חוש הצדק שלו היה רק כלי להשגת מטרותיו הפוליטיות ולתגמל את תומכיו; הרגשות שהפגין היו מסווה כדי להשיג את יעדיו. אוגוסטוס הוא בחירה טובה יותר מאשר קליגולה, אבל יש כנראה משמעות לכך שקיסר המדיה החברתית הצביע דווקא עליו. האם צוקרברג נמשך לרעיון של כיבוש מדינה אחרי מדינה, דיכוי כל התמרדות והגעה למעמד של אל?

אין ספק שצוקרברג הלך שבי אחרי הרעיון של אדם חזק: זה החוזה למרחוק, אשר בכוח אישיותו ורצונו מקבל החלטות קשות מהן אחרים מתחמקים, ומגיע לשלוט בעולם. זה שמצליח לעשות דברים גדולים. כמו, נניח, הבחור שלוקח אפליקציה מקומית לדייטים של סטודנטים והופך אותה לכלי תקשורת בו משתמש חצי מהעולם.

האדם החזק תמיד היה מפתה. בשנת 1935, סמוך לפרסום חוקי נירנברג, נאם אדולף היטלר בפני 60,000 בני נוער באותה עיר: "לפנינו צועדת גרמניה! בתוכנו צועדת גרמניה! ומאחורינו צועדת גרמניה!" שאג בסיום דבריו. העיתונאי הבריטי מייקל אם, שנכח במקום, כתב בהתפעלות לאמו: "היה נפלא לראות לאן היטלר החזיר את הארץ הזאת וכיצד לימד אותה להביט קדימה". אם לא היה נאצי, וממש לא הבריטי היחיד שנפל שבי בקסמו של רודן. הקריין הבריטי של יומן חדשות מ-1932 תיאר את תוכנית העבודות הציבוריות של בניטו מוסולוני: "זה חלק מתוכניתו הגדולה לתת עבודה לחיילים לשעבר, ובנאום הפתיחה שלו היו מילים של חוכמה".

שבחים כאלו למוסולוני נודעו כאפולוגטיקה בנוסח "תגיד מה שאתה רוצה, אבל הוא גרם לרכבות להגיע בזמן". אהרונוביץ שמע דברים דומים על משטרו של פרנקו של בספרד, על זה של טיטו ביוגוסלביה ועל הדיקטטורה של הקולונלים ביוון. הרצון לזכות לתחליף-אב הוא חלק ידוע מהחיבה לרודנים; אהרונוביץ זוכר תמונות של סטלין בבית הוריו, בהן העריץ הסובייטי מופיע פעם כקשוח ופעם כאוהב. זיגמונד פרויד זיהה את הדחף הזה, את הרצון לדמות-אב. הוא שם לב שמטופליו שלו עצמו רוצים לראותו כיודע-כל, דמות מגוננת, כמי שניתן להיכנע למרותו.

שום חלק מהעולם הפוליטי אינו משוחרר מהפנטזיה הזאת, מדגיש אהרונוביץ. ג'רמי קורבין וחבריו העריצו את הוגו סאנצ'ז מוונצואלה ואת האחים קסטרו. נייג'ל פאראג', מנהיג תנועת הברקזיט, הביע ב-2014 את הערצתו לוולדימיר פוטין מיד לאחר הפלישה הרוסית לחצי-האי קרים. וישנה הסמכותנות הסינית, כאשר שי ג'ינפינג הוא השליט החזק ביותר מאז מאו – ולפי כל הסימנים גם המדכא ביותר. וישנם ארדואן בטורקיה, אורבן בהונגריה, דוארטה בפיליפינים, אורטגה בניקרגוואה, סיסי במצרים ואחרים.

אהרונוביץ מציע לצוקרברג ללמוד את חייהם של מנהיגים צנועים יותר – נלסון מנדלה, וינסטון צ'רצ'יל, מהטאמה גנדי – שאולי לא פנו אימפריות, אך הותירו מורשת גדולה בהרבה מזו של האנשים החזקים בני זמנם. אם הוא היה חי תחת אוגוסטוס, קרוב לוודאי שצוקרברג היה נצלב על הפגיעה בשלום ברחבי האימפריה. ככלות הכל, אתם מבינים, יש דברים שמנהיג חייב לעשות.