גיל המעבר

תסמיני גיל המעבר הן מנת חלקן של רוב הנשים, כ-90% מהנשים חוות תסמין אחד או יותר המתרחש בגופן. גיל המעבר, כשמו כן הוא - המעבר משלב פעילות הורמונלית שחלתית לשלב בו פעילות זו פוסקת (מפוריות לאי פוריות), המנופאוזה היא הפסקת הווסת.

גיל המעבר הינו תקופה בחיי האישה, שבה נפסק המחזור החודשי, עקב הפסקת הפעילות ההורמונלית השחלתית. מספר הביציות בשחלה מוגבל וסביב גיל 50 חל דלדול בכמות הביציות, מה שגורר ירידה בהורמונים אסטרוגן ופרוגסטרון. יש נשים שאצלן הפסקת הווסתות חלה מוקדם יותר או מאוחר יותר. ירידה בהורמון האסטרוגן, הורמון המין הנשי, גורמת לתסמינים מגוונים, שחלקם מתחילים עוד טרם הפסקת הווסתות.

אצל קרוב ל-40% מהנשים, תסמיני גיל מעבר מופיעים כבר בתקופת הפרי מנופאוזה, שמתחילה בממוצע בין גיל 55-45 ויכולה להימשך שנה עד ארבע שנים, אז מתחילים השינויים ההורמונליים, במהלכה של תקופה זו, חלק מהנשים מתנסות בתסמינים שונים, כגון דימומים כבדים ו/או מחזורי ווסת לא סדירים, עצבנות, אי-סדירות בשינה ו/או גלי חום. גיל המעבר עצמו מתחיל מאוחר יותר, 12 חודשים מיום הפסקת המחזור ואילך.

הסימפטומים השכיחים כפי שתוארו בסקר מקיף בארה"ב ואירופה הם:

• גלי חום - 82%.

• הזעות לילה - 74%.

• הפרעות שינה כולל יקיצה מוקדמת וקושי בהרדמות לאחר-מכן - 60%.

• שינויים במצבי רוח בעיקר לכיוון דכדוך או "פתיל קצר", כלומר התרגזות לא בפרופורציה - 54%.

• עלייה במשקל משמעותית למרות דיאטות ופעילות גופנית - 47%.

• ירידה בחיוניות הבאה לידי ביטוי בירידה באנרגיות ובמרץ תפקודי - 47%.

• קשיי זכרון הולכים וגוברים - 49%.

• כאבי פרקים וגב תחתון - 38%.

• ירידה משמעותית עד כדי העלמות חשק מיני - 37%.

• יובש נרתיקי - 37%.

• כאבים ביחסי מין - 37%.

• תכיפות ודחיפות במתן שתן - 30%.

• כאבי ראש - 29%.

• פעימות לב מואצות מורגשות (פאלפיטציות) - 26%.

• יובש ריריות ובמיוחד יובש בעיניים - 6%.

סימפטומים אלו מאפיינים ומסמלים את גיל המעבר ומשקפים העדר אסטרוגן, ולכן הטיפול בהם מחייב טיפול הורמונלי חלופי, אסטרוגן בלבד במצבים בהם אין רחם, אסטרוגן + פרוגסטרון במצבים בהם יש רחם.

בנוסף לסימנים אלו, ישנם שינויים מטבוליים כגון: עלייה בלחץ דם, טרום סוכרת, עלייה בשומני דם וכו', עם משמעות ניכרת של פגיעה בבריאות וכן, עלייה ניכרת בשכיחות סרטנים במיוחד שד ומעי בהעדר פעילות הורמונלית.

הטיפול בתסמיני גיל המעבר עבר מהפכה של ממש בשנים האחרונות. המהפך החל בשנת 2002 עם פרסום של מחקר גדול מארה"ב, מחקר בריאות הנשים (WHI - women health initiative) שבו פורסמה עלייה מזערית בשכיחות סרטני שד אצל נשים הנוטלות טיפול הורמונלי חלופי (תוספת של שמונה מקרים על כל 10,000 נשים שנטלו טיפול הורמונלי).

התוצאות של מחקר זה היו בשני כיוונים. הראשון - מטופלות ורופאים כאחד החלו לחשוש מאוד ממתן טיפול הורמונלי חלופי לנשים בגיל המעבר. שנית - החלו מחקרים מדעים מרובים, ברמה של ביולוגיה מולקולרית, בכדי לנסות להבין את הממצאים הנ"ל.

ידוע שמרבית סרטני השד אצל נשים שאינן נשאיות של הגן BRCA, הגורם הגנטי לסרטן שד, סרטני השד מופיעים כמעט אך ורק לאחר הפסקת הפעילות ההורמונלית. יתרה מזאת, כל עשור שאישה מתרחקת מהמחזור האחרון של שכיחות סרטני השד מכפילה עצמה. כך שבגיל 50, הגיל הממוצע בו פוסק המחזור שכיחות סרטן השד הינה 1:52 נשים, בגיל 60 השכיחות כבר 1:24, בגיל 70 השכיחות 1:14, בגיל 80 1:10, בגיל 85 1:9 ובגיל 90 1:7.

מכאן, להורמונים אפקט הגנה מובהק מפני הופעת סרטן שד וזה כלל לא מפליא שכן מבחינה ביולוגית תפקיד ההורמונים לגרום לשד לייצר חלב ולאפשר המשך קיום המין האנושי, ולא לגרום לסרטן. והעובדה היא שבשיא הפעילות ההורמונלית של האישה, סביב גיל 20, לא נמצא סרטן שד.

המחקרים אכן הצליחו לפתור את הפרדוקס. נמצא שמתן אסטרוגן בלבד, החיוני לטפל במכלול תסמיני גיל המעבר, מוריד שכיחות של סרטני שד. אבל תוספת של הורמון הפרוגסטרון, המיועד להגנה על רירית הרחם מפני האפשרות של גרימת סרטן רירית הרחם על-ידי האסטרוגן בלבד, היא הגורמת לעליה בשכיחות סרטן השד. אבל, ישנם עשרות רבות של תכשירי פרוגסטרון בשימוש קליני. נמצא הבדל ברור ומובהק בין הסוגים השונים של אותם תכשירים והשפעתם על השד.

להבדיל מהפרוגסטרון הסינטטי בו השתמשו בארה"ב ושהעלה שכיחות של סרטני שד, מחקר גדול יותר שעדיין מתנהל בצרפת, מחקר E3N בו נעשה שימוש בפרוגסטרון טבעי ובמינון נמוך יותר, כלל לא העלה שכיחות של סרטני שד.

לאור ממצאי המחקרים הנ"ל, הופסק השימוש באותם תכשירי פרוגסטרון שנמצאו כפוגעים בשד והוכנסו לשימוש תכשירים המכילים אסטרוגן ופרוגסטרון שנמצא שאינו מעלה שכיחות סרטני שד. בנוסף, נכנסו תרופות בהן הוחלף הפרוגסטרון בתכשירים אחרים המגנים היטב על רירית הרחם ואינם משפיעים כלל על השד.

ההמלצה המקובלת היום היא להתחיל טיפול הורמונלי מוקדם ככל האפשר ובסמוך להפסקת הווסת. ניתן להתחיל טיפול הורמונלי תוך 10-5 שנים מרגע הפסקת המחזורים (התחלת טיפול 5 ובעיקר 10 שנים לאחר הפסקת הווסת אינו מומלץ). טווח זה מכונה "חלון ההזדמנות" ומבוסס בעיקר על הממצאים, כי התחלת טיפול מאוחר כרוכה בעליה בסיכון לתחלואת לב וכלי דם והתחלה מוקדמת אינה מעלה הסיכון (ואף מורידה אותו על-פי חלק מהמחקרים).

לכל אישה המגיעה לגיל המעבר, מומלץ לפנות לרופא/ת הנשים לשם ביצוע בדיקות שגרה. הבדיקות העיקריות הן: בדיקה גינקולוגית, משטח פאפ מצוואר הרחם, ממוגרפיה ובדיקת צפיפות העצמות. כמו-כן, מומלץ לבדוק את רמת הסוכר ושומני הדם. הופעת דמם לא סדיר או מוגבר או הופעת דמם נרתיקי לאחר יותר מחצי שנה ללא דמם, מחייבים בדיקת רופא/ת נשים. לנשים שעברו בדיקות שגרה אלו, אך חוות חלק מתסמיני גיל-המעבר בצורה מטרידה הפוגעת באיכות חייהן מומלץ ורצוי להמליץ על טיפול הורמונלי מותאם תוך מעקב תקופתי הולם וקבוע.

לאור בטיחות הטיפולים כיום, ההגבלה על משך זמן לקיחת הטיפול הוסרה וניתן להמשיך טיפול ללא מגבלת זמן על-מנת לטפל במגוון תסמיני גיל המעבר, ובמקביל להפחית שיעורי דמנציה ואלצהיימר, התקפי לב, אוסטיאופורוזיס, יובש נרתיקי, השמנה ביטנית ועוד ועוד.