ספר מעניין וחשוב זה שיצא לאור ב-2018, מבוסס על סִפְרוֹ הקודם של מר ברוך מאירי "חיוך באוהל". האיורים לספר הם פרי מכחולו של הצייר יצחק חייק, איורים המְתאֲרים בדייקנות את החיים במעברה ומשלימים את ההתרשמות מן הטקסט.
ברוך מאירי, ספורטאי ועיתונאי לשעבר של מעריב, העניק לי את ספרו "החיים באוהל" ובהקדשתו כתב: "לדַיַּר מַעבֶּרֶת קסטיניה זכרונות מסקייה א', בברכהֱ!"
אגודת האקדמאים יוצאי עירק בישראל בשיתוף עיריית אור-יהודה סייעו ומימנו את הוצאת הספר. הספר הושק במהלך כֶּנס המעברות הראשון שנערך בחודש מאי 2018 ביד בן-צבי בירושלים, על-ידי יד בן-צבי, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל והמשׂרד לשוויון חברתי, בהשתתפות: פרופסור אסתר מאיר-גליצנשטיין מאוניברסיטת בן-גוריון, הסופר אלי עמיר, המחבר ברוך מאירי והאמן יצחק חייק.
מרדכי בן-פורת השר לשעבר, חתן פרס ישראל ומְיַסֵּד מרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה כתב בהקדמה: "ברוך מאירי ויצחק חייק השכילו לתאר במלל ובמכחול את החיים במעברה, את השמחה והעצב ואת האור והצל בצורה מרתקת ועניינית..."
"וכשֶׁם שאנו מביטים בהשתאוּת על עליית ביל"ו (בית יעקב לכו ונלְכָה) והחלוצים הראשונים, שׂוּמָה עלינו לחוּשׁ כך, לגבי תושבי המעברות... הספר יעניק לדור הצעיר... להבין וללמוד אודות תקופה חשובה בתולדות העם היהודי ששָּׁב לארצו".
הסופר אלי עמיר מתייחס לספר וכותב: "סיפורו של ברוך מאירי הרשים אותי מאד, הסיפורים אותנטיים ומשקפים את רוח התקופה ורחשיה. אנחנו, דור לתקופת המעברות והסיפורים בספר "החיים באוהל" הם חלק מהפולקלור הישראלי כולו, של אותם ימים היסטוריים".
פרופסור ריימונד מורה, פרופסור לפיסיקה גרעינית ומדען בעל שם עולמי כותב: "הספר מציג פיסת היסטוריה של שוכני המעברות בשנים הראשונות לקום המדינה. הסיפורים נפלאים ומשקפים פולקלור משובח ביותר. זהו סיפור הצלחה אדיר, עם ניחוח בין לאומי". ומציע לתרגם את הספר לשפות נוספות, במיוחד לשפה הערבית.
מאידך-גיסא, פרופסור שמואל מורה ז"ל, כתב הקדמה שנושְׂאָהּ: "בְמעבֶרֶת סקייה אחרי העלייה לישראל". ומפאת חשיבות דבריו אצטֵּט חלק מהם: "האם העלייה לישראל במטוסים הייתה הגשמת ההבטחה של נביאי ישראל ׳וָאִֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבֵא אֶתְכֶם אֵלָי׳ (שמות י"ט, ד')? לא היה לי סָפק בכך, כשהפניתי את מבּטי לעֶבר חלּון המטוס הענק וראיתי את הכנף, הדּוֹמה לִכְנַף נֶשר ענק; לא יכולתי להסתיר את חרדת הקודש; הנּה אני עולה לארץ ישראל על-כנפי נשרים לפי הבטחת הנביא יחזקאל (כ' מ"א) לכן מצאתי את עצמי... יחד עם רבים מהעולים עם ירידתנו מן המטוס מְנַשֵֹּׁק את אדמת ארץ ישראל".
אך האם נגזר עלינו לעלות לישראל על-פי הפסוק, ועלינו לישראל נסחפים "כָּאפיקים בנגב", שָׁם התגלגלנו מִשּער העלייה כמוכֵּי הֶלם, למעברת סקיה ומשּם למעברת מקור חיים שבירושלים? שָׂבעְנו מרורים מהעלייה אך התמסּרְנו ללימודים ולעבודה כדי לרַפֵּא בהם, את פצעי העבר ואת אימת העתיד".
כך ביטא פרופסור שמואל מורה המנוח את התחוּשָׁה של רבים מן העולים, של נפילָה מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבִירָא עֲמִיקְתָא. פרופסור מורה מְסַכֵּם את דבריו אודות וכותב: "בספרו זה מאפשר לנו ברוך מאירי - בכישרון הכתיבה שבוֹרָךְ בּוֹ, טְעימות מהווי ייחודי זה ועושה זאת בקריצה ובחיוך".
בעמוד 9 בספר מובאים שלושה בתים משירו של יצחק מאיר, שגריר ישראל בשוויץ וחבר הנהלת הסוכנות "הרף עין".
הסִּפּור הראשון של הספר "החיים באוהל" הוא: "העגיל של אביבה". ובהמשך, עוד 35 סיפורים קולחים מלווים בתיאורים המביעים את הווי החיים של הימים ההם ומלווים באיורים מקסימים המביעים את תוכן כל סיפור.
בספור"העגיל של אביבה" מזכיר ברוך מאירי את נושא הַחלָפַת השּׁמות הפרטיים ואת שמות המשפחה לעולים על-ידי פקידי הסוכנות אשר נתנו שמות לעולים כאוות נפשם ורשמו אותם במסמכים. כמו-כן, מְסַפֵּר על חתונת אחותו בתנאים של הימים ההם בצריף.
ביתר הסיפורים מזכיר המחבר את הבריחה של צעירים מעירק לפרס, לפני העלייה ההמונית של "עזרא ונחמיה" והבעייתיות של מפגשי הקרובים בארץ בעיקר לנוכח החלפת שמותיהם. כך קח אירע גם לי כאשר נתבקשתי על-ידי אמי להודיע להּ על גורל שני אחַי: סָמִי וְגָ'אזִי שהעפילו לישראל לפנַי, וכאן, בארץ ישראל, הוחלפו שמותיהם לשמואל (סמי) ונחמן (ג׳אזי)... ולך תחפש אותם עכשיו...
תיאור האירועים קולח, שוטף ולא פעם מעלה חיוך. אין ביטויים של זעם או כעס למרות הקשיים הרבים.
שיר המעברה בעמוד 22 הוא מעין הִמְנוֹנָהּ של מעברת סקיה, ונכתב בהשראת שירו של
חיים נחמן "בין נהר פרת ונהר חידקל":
בין נהר הירקון ונהר חידקל
בשלולית המים עמד לו אוהל
ובאוהל בין עמודיו
תשכון לה מיטת זהב
בעמוד 23 מסופר על הרופא של המעברה עם הקטנוע, הוא ד"ר אטרקצ‘י ועל אנקדותה אמיתית - אישה שבְנָהּ חָלָה וקָדַח והרופא נתן לה מרשם לנֵרות להורדת החום, כאשר הגיעה האֵם לאוהל החלה להדליק את הנֵּרות שנמסו מיד...
ועל ימי הגשם והקור; כשצה"ל התגייס להציל את הילדים, שחלקם סרְבו להיפרד מהוריהם ולהתפנות. ועל אם מְנשה שֶׁיִלְּדָה שלישיית בנות, ועל מוכר הקרח שסוסו כָּשַׁל לִפני ראש השנה ותושבי המעברה התפללו להחלמתו המהירה, ואיך שתפילתם נענתה והסוס שוב קם לתחייה, להביא קרח למעברה לקראת החג.
היטיב המחבר, להביא בסוף הספר תמונות של מוכר הקרח, פטיפון ישן, פתילייה, פרימוס, קטיף סברס, כדור בד ועוד.
וגם אני בספרי"אוהלים" (1980) סיפרתי אודות הלילה הראשון במעברת קסטינה, "ליל האוהלים השחורים" אודות החורף ההוא בשיר "איך נשכח"?
"אַשֱׁרֵי הָאִישׁ
שֶׁבְּרֶגָע כַּזֶּה
עֲדַיִן קוֹרַת גַּגּוֹ אֵיתָנָה
וְתַחַת אָהֳלוֹ נִתַן לִמְצֹא מִסְתוֹר
וּמַחֲסֶה
מִפְּנֵי הָרוּחוֹת הָרָעוֹת
הַגֶּשֶׁם הָעַז
הַקֹּוֹר הַמַּקְפִיא
הַבְּרָקִים הָרוֹעֲמִים
וְהַגְּבָרִים הַזּוֹעֲמִים
בספר "אוהלים" תיארתי בשירה ומתוך ראיה חינוכית אוביקטיבית את התחושות במעברה. שהרי המדינה שהייתה בראשית דרכה, נאלצה לקלוט אלפי עולים מדי יום, ולא היה מנוס מן הסבל. היה זה סבל עם טעם של גאווה. שהנה, אנו, העולים החדשים בדיוק כמו החלוצים הראשונים סבלנו, בנינו ונבנינו, ובסבלנו הענקנו למדינת ישראל חיים חדשים. ואת זאת תיארתי בשיר: "גַּלֻיּוֹת" בשנת 1954.
מֵהוֹדוּ, מָרוֹקוֹ וְרוֹמָנְיָה, בְּכָל יוֹם וָיוֹם נוֹהֲרִים בָּנִים
שָׁבִים לִגְבוּלָם.
מִקֻרְדִסְטָן, בָּבֵל וֹבוֹלְגָרְיָה, עוֹלִים מְקִימִים מוֹשָׁבִים לָרֹב
עוֹבְדִים אַדְמָתָם.
יִשׁוֹבֵי חוֹמָה וּמִגְדָל אֵלֶּה, כְּסֶלַע אֵיתָן, חוֹמָה בְּצוּרָה
יִרְבּוּ כְּמוֹתָם.
קִרְיַת מַלְאָכִי, פָּטִישׁ וּמְנוּחָה, כְּנֶגְבָּה, נַהֲלָל יַד מָרְדְכָי
עֵין גֵּב וִיְחִיעָם.
זְכַרְיָה, בֵּן הָרוּשׁ וְיִצְחָקִי, עַל הַמִּשְׁמָר בָּאָוִיר, יַבָּשָׁה
וֱגַם בְּחֵיל הַיָּם.
מַה נָּאִים בָּנִים שָׁבִים, מִתְחַדְּשִׁים מְנַעֲרִים אֲבַק גָּלוֹת
זוֹקְפִים קוֹמָתָם.
הָעֶבְרִית הַשְּׁגוּרָה בְּפִיהֶם, מַה נָּאָה! חָבֵר הֲשָׁמַעְתָ אָז
בְּלִיל שְׂפָתָם?
יוֹם יָבֹא וְתִרְשׁוֹם הָהִיסְטוֹרְיָה יְמֵי פֵּלֶא אֵלֶּה, בְּדְיוּ זָהָב
בִּפְרוֹטְרוֹתָם.
וּמְחַנּכִים עוֹד רַבּוֹת יְסַפְֵּרוּ עַל מִבְדֹּק-צַף וְיִבּוּשׁ הַחוּלָה
וּגְבוּרַת אָדָם.
יוֹם יָבֹא וִיְהַדְהֵד אָז "בִּפְרָבְדָה" שֵׁם יִשְׂרָאֵל וּמָסַך הַבַּרזֵל
יבָקע יִתָּם.
וּמִגְרוּזְיָה, בּוכָרָה וּמִינְסְק, יֶצְאוּ בְּשִׂמְחָה רִנָּה וְשָׂשׂוֹן
לְמוֹלַדְתָּם.
וְאוּלַי רָמַטְכָּ"ל תֵּימָנִי יְהִי וְשַׂר חִנּוּךְ מִמָרוֹקוֹ יְהִי
אוּלַי מַנְהִיג עַם.
וְשָׁלוֹם אָז יָבֹא עַל יִשְׂרָאֵל וְעָרְבִים יְכַתּתּוּ לְאִתִּים
אֶת חַרְבוֹתָם.
ומוטב להגשים את חזונו של יצחק חייק בפנייתו לאחרונה לשרת התרבות, הגברת
מירי רגב, להקים מוזאון מרכזי-ארצי להמחשת חיי המעברה של הימים ההם, לצד הקמת מוזאונים בערי הפתוח שראשיתן היו מעברות.