שואת היהודים באירופה היא אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. אך השואה לא נולדה בחלל ריק. היא תוצאה של שנאה עמוקה ושורשית ליהודים. שנאה זו, שנהוג לכנותה "אנטישמיות", פושטת ולובשת צורה לאורך ההיסטוריה. היא מלווה את בני עמנו מזה אלפי שנים וזכתה לכינוי "השנאה הארוכה ביותר", בשל היותה התופעה הוותיקה המוכרת של דעות קדומות נגד קבוצה.

על-מנת לקבל מושג עד כמה עמוקה ושורשית היא האנטישמיות די לעיין בדברים שאמר אדולף היטלר בעיתון הרשמי של הס"ס, דאס שוורצה קורפס: "בדיוק כפי שעולה הלילה נגד היום, כפי שאור וחושך אויבים הם לנצח כך גם אויבו המושבע של האדם-השולט-בעולם הוא... התת-אדם... יצור מבעית, שאינו אלא חיקוי של יצור אנושי עם פנים אנושיים כביכול אך בשכלו וברוחו נחות מכל חיה... תת-אדם מעולם לא העניק שלום. מעולם לא נתן מנוח. כדי לקיים את עצמו היה זקוק לרפש. היה זקוק לשאול. אך לא לשמש. והעולם התחתון של תת-בני אדם מצא את מנהיגו - היהודי הנצחי".

סטריאוטיפ זה של היהודי הנחות, הבזוי, המסוכן והשפל אשר שימש קרקע פורייה לצמיחת הנאציזם, ליווה את היהודים מאז ומעולם בכל מקום שבו התיישבו – באירופה ובארצות האיסלאם ואפילו במקומות שבהם לא ראו יהודים. ההיסטוריה מלמדת, כי אותו הסטריאוטיפ אפשר לשונאי היהודים ליצוק לתוכו את כל הפחדים והמשברים של יחידים, קהילות ואפילו תרבויות שלמות. כך הפכה שנאת היהודים עם הזמן לאידיאולוגיה חברתית נפוצה שניתן להעלותה לתודעת הפרט והחברה כאשר התנאים לכך מבשילים.

למרבה הצער, האידיאולוגיה הגזענית הזו מצאה את דרכה גם לאיטליה. במאמר שכתב בניטו מוסוליני בחודש דצמבר 1936, כשנתיים לפני חקיקת חוקי הגזע, יש ביטוי ברור לשנאת היהודים על-פי אותו הסטריאוטיפ ששרטט היטלר בדברים שציטטתי קודם. וכך כותב מוסוליני: "עמים מבולבלים... שואלים את עצמם מה מקור האנטישמיות, כיצד הופכים עמים לאנטישמיים בלי סיבה טבעית. התשובה פשוטה למדי: האנטישמיות היא בלתי נמנעת בכל מקום שבו הופכים השֵמים ליותר מדי תוקפנים ומכאן לבעלי כוח רב מדי. היהודי רב המשאבים מוליד את האנטי יהודי... המקור וההצדקה לאנטישמיות הם תמיד ובכל מקום זהים: היהודי עצמו, כאשר הוא מגזים, כפי שהוא בדרך כלל עושה".

מגמה אנטישמית זו חגגה את ניצחונה באיטליה והפכה ממוסדת בשנת 1938. נראה, כי אחת הסיבות לכך, גם אם לא היחידה, היא הברית שנרקמה במהלך שנות ה-30 בין ברלין לרומא והרצון לחקות את בעלי הברית החדשים.

במאי 1938 ביקר היטלר ברומא. באותה שנה הוקם המכון לתיקון ולהשבחת הגזע האנושי והופץ לראשונה כתב העת "הגנת הגזע". ביולי 1938 פורסם בעיתוני איטליה מניפסט הגזע, שאחד מעיקריו הוא דבר קיומו של גזע איטלקי טהור אשר יש למנוע את עירובו בדם מגזעים נחותים דוגמת הדם היהודי.

אך השיא של הטמעת האידיאולוגיה הגזענית הזו התרחש בנובמבר 1938, עם חקיקתם של חוקי הגזע באיטליה, הדומים דמיון רב לחוקי הגזע שנחקקו כשלוש שנים קודם לכן בגרמניה הנאצית. חוקים אלו התקבלו בפרלמנט האיטלקי במחיאות כפיים ללא הצבעה וברוב מכריע בסנאט. חוקי הגזע קבעו, כי היהודים אינם שייכים לגזע האיטלקי ועל כן אינם שווי זכויות. עוד נקבע בהם, כי ליהודים אסור להינשא ללא יהודים; כי יהודים אינם רשאים לשרת בצבא או לעבוד במוסדות ממשלתיים, במערכת החינוך ובמערכת המשפט. על יהודים נאסר ללמוד בבתי ספר ואוניברסיטאות. כמו-כן, נאסר עליהם להעסיק בביתם איטלקים ולהחזיק ברכוש ששוויו עלה על סכום מסוים שנקבע בחוק.

בעקבות חוקי הגזע פוטרו מעבודתם 8% מהפרופסורים באיטליה שהיו יהודים. ביניהם ראוי להזכיר את פרופסור גד (גוידו) טדסקי, אשר בשנת 1939 פוטר מעבודתו כמרצה באוניברסיטת סיינה ועלה לארץ ישראל. טדסקי היה אחד ממקימי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ואחד המשפטנים הגדולים של מדינת ישראל בתחום המשפט האזרחי.

ניתן רק לשער את תחושות ההלם, העלבון וההשפלה שחשו יהודי איטליה בעקבות המגמות האנטישמיות הללו שהגיעו לשיאן בשנת 1938 עם חקיקת חוקי הגזע. עד אז האמינו יהודי איטליה, כי הם היטיבו להשתלב בה ולהפוך לחלק בלתי נפרד מן החברה. והיו להם סיבות טובות להאמין כי כך הדבר.

מבחינה היסטורית, היישוב היהודי הרצוף ביותר מחוץ לארץ ישראל היה באיטליה. איטליה הייתה הראשונה שבה כיהן בשנת 1902 שר מלחמה יהודי (ג'וזפה אוטולנגי) ובשנת 1910 כיהנו בה ראש ממשלה יהודי (לואיג'י לוצאטי) ו-24 סנאטורים יהודים.

הסופר ג'ורג'ו בסאני, יליד פרארה, מתאר בספרו "הגן של פינצי-קונטיני" את התחושות הקשות של יהודי איטליה בעקבות חקיקת חוקי הגזע בשנת 1938. ספר זה מבוסס על קורותיה של משפחת מאגריני מפרארה, שהייתה אחת המשפחות היהודיות המכובדות בעיר. אבי המשפחה, פרופסור סילביו מאגריני, אף שימש כנשיא הקהילה היהודית בעיר. בני משפחת מאגריני נשלחו לאושוויץ ורובם נספו שם. בספר אומר בן דמותו של בסאני לבן שיחו האיטלקי כך:

"אבי היה מתנדב במלחמה והצטרף למפלגה הפשיסטית ב-1919: תמיד היינו אנשים רגילים החיים לפי המקובל, רגילים שברגילים וחיים לפי המקובל עד בנאליות. ולכן נראה לי הדבר אווילי ונלעג שמישהו מצפה פתאום לאיזו התנהגות יוצאת דופן מצידנו. אבי נקרא אל הנהלת המחוז ושם הודיעו לו על סילוקו מן המפלגה; אחרי כן גירשוֹ גם מועדון הסוחרים כ'לא רצוי' – הרי באמת מוזר אלמלא הצטער ונבוך המסכן נוכח יחס כזה. ואחי ארנסטו, שהיה אנוס להגר לצרפת, מפני שרצה ללמוד באוניברסיטה... ואחותי פאני... האם מצפים כי גם הם שנותקו לפתע מחבריהם בבית הספר, מידידי נעוריהם, יתנהגו פתאום התנהגות יוצאת דופן?

"...אחת הצורות המתועבות ביותר של האנטישמיות היא בדיוק זו: להתלונן שהיהודים אינם דומים למדי לשאר, ואחרי כן, כשהם נטמעים כליל בסביבתם, להתלונן להפך, על שהם בדיוק כמו השאר, שאינם נבדלים מן הממוצע, שבכלל אפילו במעט".

בסרט "My Italian Secret" משנת 2014 ניתן למצוא עדויות נוספות לאותן התחושות. ניצוֹל השואה ג'ורג'ו גולדנברג מתאר את ההלם שאחז בו כאשר המנהל ניגש אליו מלווה בשוטר והודיע לו כי הוא מסולק מבית הספר מכיוון שהוא יהודי. ניצוֹל שואה אחר ששרד את אושוויץ, פיארו טרצ'ינה, אומר באותו הסרט דברים באותה הרוח:

"נעצרתי ב-7 באפריל 1944, אבל אני חושב שהמסע לאושוויץ לא החל באותו ערב. הוא החל חמש שנים קודם לכן, ב-1938, עם חקיקתם של חוקי הגזע... אלו היו שנים קשות, הגענו בהן אל שפת התהום והס"ס דחף אותנו לתוכה. אבל מי שהביא אותנו אל אותה שפת תהום היו הפאשיסטים".

אכן, מן העדויות שמסרו ניצולי שואה איטלקים-יהודים ומן הספרים שנכתבו על-ידי ניצולים אלה, ובהם הסופרים פרימו לוי וג'ורג'ו בסאני שכבר הזכרתי, עולה, כי למעשה היהודים החלו למות באיטליה הרבה לפני שהושמדו. יהודי איטליה חשו כאוהבים נכזבים של ארץ שבגדה בהם, הפלתה אותם ולבסוף הפקירה אותם להשמדה, תחת ממשלת הבובות של סאלו, משיקולים של תועלת פוליטית. ניצולת השואה גאיה סרבדיו מספרת שהדבר שהכי פגע בה לאחר חקיקת חוקי הגזע הוא השתיקה – לפתע הפך היהודי מחבר ושותף לתת-אדם שאין חפצים בקרבתו.

על הסכנה הרבה שבשתיקה אל מול גילויי גזענות ושנאה כתב הכומר מרטין נימלר בשירו "לא השמעתי את קולי". הכומר האמיץ הזה הטיף להגנה על זכויות אדם בעיצומה של התקופה הנאצית בגרמניה וכך כתב:

"תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים - ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט; ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט; ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי - ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי; ואז הם באו ולקחו את היהודים –ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי; ואז הם באו ולקחו אותי –וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי".

הסופר ואיש הרוח היהודי איטלקי הנודע, פרימו לוי, ניצול מחנה אושוויץ, דיבר אף הוא על הסכנה שבשתיקה ועל החובה המוטלת עלינו כבני אנוש לדבר על הזוועות שהתרחשו במהלך מלחמת העולם השנייה כתוצאה מאידיאולוגיה גזענית חשוכה אותה כינה "תסמינים של מחלה חמורה". בעיניו, השואה - שהייתה אחד מרגעי השפל הקשים ביותר בתולדות האנושות - מהווה הוכחה עד כמה חלוש ורעוע הוא המצפון האנושי וכמה קל לקעקע אותו מהיסוד ולגרום לשקיעתו.

לכן גם כיום, לאחר שחלפו כ-73 שנים מאז שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, אין בחלוף השנים כדי להמעיט מחשיבות הצורך לזכור ולהזכיר את אירועי השואה. נהפוך הוא, ככל שחולפות השנים וככל שניצולי השואה החיים בינינו הולכים ומתמעטים, גוברת החובה המוטלת על כולנו כבני אנוש לשמר את הזיכרון הזה ולהפיק את הלקחים הנדרשים על-מנת שזוועות כאלה לא יישנו.

הכינוס שמתקיים כאן היום בסנאט האיטלקי, המחקר החשוב שלכבודו הוא נערך והמאמץ המשולב של כל הגורמים שחברו יחד על-מנת להפיקו, הם בעיני צעד משמעותי וראוי להערכה במימוש חובה זו.

צעד משמעותי נוסף ומרגש באותו הכיוון הוא ההחלטה להעניק לאישה היקרה ליליאנה סגרה בינואר השנה את התואר "סנאטורית לכל החיים" בעבור תרומה בעלת ערך לחברה. בעקבות חוקי הגזע שחוקק הסנאט לפני 80 שנה, גורשה הילדה ליליאנה מבית הספר שבו למדה, ומשפחתה נרדפה וגורשה לאושוויץ שם נרצחו אביה ובני משפחה נוספים. אני רואה סמליות רבה בכך שבאותו המקום שבו אושרו לפני 80 שנה חוקי הגזע, יושבת היום ליליאנה כסנאטורית לכל החיים וזוכה להכרה ולהוקרה כאדם וכלוחמת למען זכויות אדם.

ובנימה אופטימית אני מבקשת לומר, כי אסור לנו בשום אופן לשכוח שבמהלך מלחמת העולם השנייה היו גם גילויים יפים והירואיים של חמלה אנושית. מדובר באנשים שאינם יהודים, אשר בחרו שלא לעמוד מנגד ואשר תוך סיכון חייהם וחיי משפחתם הושיטו יד ליהודים שנרדפו. אנשים נפלאים כאלה היו גם באיטליה.

לאחר הקמתה פעלה מדינת ישראל באמצעות ארגון יד ושם לאתר את אותם אנשים נפלאים אשר סייעו כיחידים להציל יהודים ואלה קיבלו את התואר "חסידי אומות העולם". בתואר הזה זכו, בין היתר, חברי "מחתרת אסיזי", שהיו כמרים קתולים מהמסדר הפרנציסקני, אשר פעלו רבות להצלת פליטים יהודים שהגיעו לעיר.

אדם יקר נוסף אשר פעל יחד עם אותם הכמרים להצלת היהודים הוא ג'ינו בָּרְטָלִי, ספורטאי איטלקי מהגדולים בעולם, אשר ניצל את אימוני האופניים שערך על-מנת להעביר תעודות מזויפות לפליטים, תוך סיכון חייו ובכך סייע להציל כ-800 יהודים, חלקם אף התחבאו במרתף ביתו שבפירנצה. מה הניע את בָּרְטָלִי לנהוג באופן כה אנושי בעת שהרוב שתק והפנה את גבו ליהודים? בָּרְטָלִי סיפר, כי הדבר נבע מאמונתו הנוצרית וציין כי "מילותיו של הכומר שלנו עשו עלי רושם כביר – תמיד תפעל בהתאם להוראותיו של ישו 'עשו טוב לאחרים'".

אכן, יהודים רבים ובהם ילדים, נשים וקשישים, ניצלו במהלך מלחמת העולם השנייה בזכות פעולות הרואיות של אנשים שביקשו לעשות את הדבר הנכון והטוב. היטיב לבטא את הדברים חסיד אומות העולם הדיפלומט היפני צִ'יאוּנֶה סוּגִיהַארַה, שישב בזמן המלחמה בקובנה שבליטא ובניגוד להוראות ממשלתו העניק אלפי ויזות לפליטים יהודים. בכך הציל את חייהם. כשנשאל לפשר מעשיו ענה: "ייתכן שהמריתי את פי ממשלתי, אך לולא עשיתי זאת, אזי הייתי ממרה את פיו של אלוהים".

בפתח דברי ציינתי, כי החוק והמשפט נועדו לשמש כלי לעשיית הטוב והצודק, אך כפי שראינו ניתן לרתום אותם גם ככלי בשירות הרוע. אחת התובנות החשובות שהפיק העולם כולו בעקבות מלחמת העולם השנייה היא – עד כמה חשובה ההגנה על זכויות האדם ועד כמה חשובה השמירה על כבודו ועל חרותו.

ואכן, לאחר המלחמה חרתה איטליה על דגלה וכמוה גם ישראל את ערכי היסוד הדמוקרטיים. עשר שנים לאחר חקיקת חוקי הגזע, כוננה איטליה בשנת 1948 את חוקת הרפובליקה האיטלקית הקובעת את החובה לשמור על כבודו של כל אדם באשר הוא אדם ואת ערך השוויון ללא הבדל של דת, גזע, מין או דעה פוליטית.

את אותם הערכים הדמוקרטים חרתו על דגלה של מדינת ישראל גם האבות המייסדים שלה במגילת העצמאות, עם הקמתה בשנת 1948. ערכי יסוד דמוקרטים אף עוגנו בשלב מאוחר יותר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שנחקק בישראל בשנת 1992.

לסיום אני מבקשת לומר לכם בנימה אישית, כי כבת לאב שניצל מאושוויץ ולאם שהיא והוריה – סבי וסבתי - ניצלו ממחנות העבודה בטרנסניסטריה, השואה מלווה את חיי משחר ילדותי. היא נוכחת בביתי כל העת ואני מאמינה, כי נוכחות זו של איימי השואה היה לה תפקיד לא מבוטל בבחירות שעשיתי בחיי. לכך אף התייחסתי לפני שנה בטקס שבו הצהרתי אמונים כנשיאת בית המשפט העליון בישראל.

אכן, אנו בני הדורות הבאים, מחויבים כולנו לא רק לשמר את הזיכרון של התקופה האפלה הזו בתולדות האנושות, אלא גם לחיות חיים שיש להם משמעות ולתרום להקמת חברה טובה, שומרת חוק וצודקת תוך הגנה על ערכי יסוד דמוקרטיים המכבדים כל אדם באשר הוא אדם. והמחויבות להגשים ערכים אלה מוטלת בעיני במידה רבה עוד יותר על אנשי החוק והמשפט שבינינו.

הערובה לכך שאנו אנשי המשפט נוכל למלא את תפקידנו זה היא העצמאות השיפוטית, אותה כינה אחד הנשיאים הגדולים של בית המשפט העליון בישראל, השופט מאיר שמגר, "נשמת השיפוט". עצמאות זו היא אבן היסוד בבניינה של כל רשות שופטת במדינה דמוקרטית, ובהתקיימה יש בידי הרשות השופטת להגן על ערכי היסוד וזכויות האדם ולהגשים בכך את שלטון החוק במובן המהותי של עקרון זה.