|
|
מלאת גאווה [צילום: נטשה פיסרנקו/AP]
|
|
|
|
|
בשיעור השבועי שלי בכוכב יאיר, הלכתי אצל המקורות הוותיקים והמתחדשים כדי לעמוד על מה שאמרו חכמי ישראל על מנהג הכפרות. המנהג שזכה בקרב משתתפי השיעור לתשומת לב ידידותית מרובה מעוגן בפירושו של רש"י על התיבות >FONT COLOR=BLUE<"האי פרפיסא - שרי לטלטולי" (שבת דף פ"א עמוד ב'). פרפיסא היא מילה נדירה בתלמוד ואין אנו יודעים מה פירושה אלא מתוך מה שלמדנו מפי רש"י על-פי מסורת ותיקים שהייתה בידו, "עציץ נקוב שזרעו בו". על עציץ זה, אמר רב פפא שמותר לטלטלו בשבת מפני שהצומח בו איננו מחובר לקרקע. אגב כך וללא כל קשר לסוגיה הנדונה בתלמוד מוסיף רש"י:
"ובתשובת הגאונים מצאתי: "שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה, עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר".
מקור זה עשה דרכו אל כמה וכמה פסיקות של חכמי ישראל שראו בו הארה ייחודית על הצורך הקיומי שחש אדם לנקות עצמו מכשלים בעברו או מהרהורי כשלים, ובעיקר על החרדה שלו לבניו ולבניו התמימים שהם עדיין כשתילי זיתים הצומחים בגנו. זריעת קטניות הממהרות לגדול בעציץ לכל ילד וילד, והשלכתם אל הנהר לאחר שסובבו - עציץ עציץ לכל ראש וראש - ואמרו "זה תמורתי" - חשוב היה בעיני רוב חכמי ספרד למן ראשית המאות של האלף השני מניינם, כנעלה ממנהג כפרות שעושים בעופות, עליו פסק בעל ה'שולחן ערוך' רבי יוסף קארו כי "יש למנוע את המנהג". אבל המנהג התפשט למורת רוחם של כמה וכמה חכמי הלכה שלא יכלו לסלקו אבל התריעו כי יש בו צער בעלי חיים ואפילו מדרכי האמורי.
בין כך ובין כך, מנהג שמביא רש"י מצא לו תומכים הרבה בקרב הלומדים. מיד שסיימנו את השיעור אמרה לי רעייתי, רבקה לבית גורמזנו, כי היא נזכרת מעשה בעיירה ביירומיץ שבטורקיה בה גדלה בבית אביה בו היה בית כנסת לכלל היהודים המעטים של אותה עיירה. בהגיעה לגיל חמש או שש לימדה אותה אחותה הבכורה מעשי סריגה. משימתה הראשונה הייתה לסרוג מעין אפודה לבובתה הקטנה. היא זוכרת שלאחר שהאפודה הייתה סרוגה הורו לה לסרוק אותה במסרג מיוחד למלאכה זאת ולהסיר שער סורר מן המלבוש שחובה היה לסורג אותו ממיטב הצמר, אנגורה, הצריך מסרקות אחרי גמר המלאכה בכדי לשמור על יופיו ואצילותו. לאחר שהלבישה את הבובה באפודה החדשה הוליכה אותה אחותה אל הגשר שמעל לנהר ומשם השליכה את הבובה ואת האפודה הנהדרת שסרגה לה, ואמרו איזה פסוק שהיא אינה זוכרת אותו עכשיו שבעים וחמש שנה ויותר אחר המעשה, אבל מה שהיא זוכרת הוא שלימדו אותה להאמין בכל לבבה כי מעין הקרבת מעשה ידיה הראשון של נערה בישראל הוא סגולה שכל מעשי ידיה לאורך ימיה שיהיו לרצון לפני ה' אלוקים.
שאלתי את רבקה היום אם לא נצטערה אז על אותו מעשה סריגה עליו טרחה ובו ראתה בעצמה שהיא מיומנת וידיה רב לה ליצור מה שלא היה לפני שטרחה. 'מה שאני זוכרת', אמרה לי, 'הוא כי ירדנו מן הגשר ולבי הקטן היה מלא גאווה על שהנהר שוטף מעתה ומזלי הטוב שוטף עמו לברכה שלא תעזבני בזכות השתדלותי הגדולה לעשות לבובתי האהובה מלבושים'..
אני רושם את הזיכרון הזה לדעת אם יש מי מן הקוראים היודע לספר משהו ממין המעשה שחוותה רעייתי בילדותה ולא שכחה עד לעצם היום הזה.
בברכת חתימה טובה.
