הסנאטור ברני סנדרס, שהתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2016, מרחיב את מאבקו נגד השכר הנמוך לדעתו לעובדים בארה"ב. כעת הוא בא לידי ביטוי בהצעת חוק "עצור את המעסיקים הרעים והפסק את הסובסידיות" – שבאנגלית ראשי התיבות שלו הם
Stop BEZOS Act, על שמו של מייסד אמזון, ג'ף בזוס. החוק הזה אכן מכוון נגד אמזון, כמו גם נגד ענקית המסחר וולמארט.

סנדרס טוען, שהלקוחות מסבסדים חברות אלו משום שעובדים רבים בהן מקבלים תמיכה ממשלתית בדמות בולי מזון, ארוחות בבתי ספר, סיוע בשכר דירה ומימון לביטוח הבריאות מדיקאייד – והכל משום ששכרם מעבודתם נמוך מדי. כדי להפסיק זאת, הוא מציע להטיל מס על חברות המעסיקות למעלה מ-500 עובדים בסכום זהה לזה שעובדיהן מקבלים מהמדינה.

הכלכלן ריאן בורן, ממכון המחקר היוקרתי קאטו, טוען במאמר ב-USA Today שמדובר במדיניות מסוכנת המבוססת על חוסר הבנה מוחלט. למעשה, קשה לחשוב על דרך גרועה יותר לסייע לבעלי שכר נמוך. לא משנה עד כמה סנדרס יתעקש לטעון אחרת – שכרם של עובדים נוטה להיות ביחס ישיר לערכה של עבודתם. חברות לא יכולות לשלם פחות מדי, כי העובדים יעברו למתחרים; תשלום יתר יהיה התאבדות פיננסית. החוק של סנדרס לא נועד להעלות את התפוקה, אלא רק את עלות העסקתם – ובכך הוא מאיים על מקומות עבודתם.

נתוני הלשכה המרכזית לססטיסטיקה של ארה"ב מלמדים, כי משפחה חד-הורית עם שני ילדים שהכנסותיה מסתכמות ב-20,000 דולר לשנה, מקבלת 1,200 דולר לשנה בבולי מזון ו-770 דולר בארוחות בבתי ספר, ו-63% מהעלות של מדיקאייד. בתוספת הסיוע בשכר דירה, מעריך בורן שמשפחה כזאת מקבלת מהממשל 10,000 דולר בשנה. לפי הצעתו של סנדרס, עלות העסקתו של ראש המשפחה (מן הסתם אישה) הזאת תגדל בצורה דרמטית והוא כנראה יאבד את עבודתו – וכך יהיה תלוי עוד יותר בממשל הפדרלי. מיליוני עובדים יהיו יקרים מכדי להעסיקם מלכתחילה, וחברות יעסקו בסינון מראש שלהם.

עלויות המדיקאייד לעובדים מעל גיל 45 כפולות מאשר לעובדים צעירים, ומובן שביטוח הבריאות יקר עוד יותר כאשר מדובר בבעלי מוגבלות. לפי ההצעה של סנדרס, המעסיקים ישלמו מס גבוה עוד יותר כאשר יעסיקו עובדים מבוגרים ומוגבלים. שכירתם של עובדים כאלו מציבה ממילא סיכון גבוה יותר, והמיסוי המוגבר יגדיל את המוטיבציה של החברות להעדיף עובדים צעירים.

בורן טוען, כי כל הנזק הזה מבוסס על טעות בחשיבה ולפיה שירותי רווחה מהווים סבסוד לתעסוקת עובדים. למעשה, בהתחשב בכך שככל שהשכר עולה כך יורדים תשלומי הרווחה, הרי שתוכניות אלו מעלות את שכרם של מי שמוכנים לעבוד – שכן הם מבקשים ששכרם יתן פיצוי לאובדן הסיוע הממשלתי.

סנדרס צודק בטענתו לפיה נשכר בחברות גדולות לא תמיד מבטיח רמת חיים נאותה, במיוחד לעובדים חלקיים, למרובי הילדים או למי שמשלם שכר דירה גבוה. אבל בעלי החברות ולקוחותיהן אינם יכולים להיות אחראים לכל היבט בחייהם של העובדים. חברות משלמות לעובדים תמורת עבודתם, ואין זה מציאותי לצפות מהן לשלם להם לפי מספר ילדיהם, מקומות מגוריהם או הוצאותיהם הרפואיות.

בפיו של בורן הצעה טובה יותר לסייע לבעלי שכר נמוך מבלי לפגוע בהזדמנויות: להפנות את המיקוד מההכנסות אל ההוצאות, הנפגעות בידי אסדרה מזיקה בכל שכבות הממשל. משקי הבית העניים מוציאים קרוב ל-60% מכספם על מגורים, מזון, תחבורה, הלבשה והנעלה. מחקר שערך בורן העלה, כי תוכנית להקלות בדיני התכנון והבנייה, באסדרה של מעונות לילדים, בתקנות הדלק והתחבורה, בתוכניות תזונה ובהורדת מכסים על הלבשה והנעלה – כל אלו יכולים לתרום לכל משק בית שכזה 3,500-830 דולר לשנה. אבל סנדרס אינו מותח ביקורת על-אף אחד מהיבטים אלו; הביקורת שלו שמורה במלואה לחברות העסקיות.