25 שנה

25 שנה מלאו לאסון הנורא, שהמיטו עלינו שמעון פרס וחבורתו - הסכם אוסלו. יאסר ערפאת, יצחק רבין ופרס קיבלו עליו את פרס נובל לשלום; ויותר מ-1,500 יהודים שילמו על רעיון העיוועים בחייהם, ומניין הפצועים וההלומים לא קטן.

הבעיה העיקרית, שכרגיל לא הפקנו לקחים. הימין נותר קפוא בעמדותיו, והשמאל ממשיך לעסוק בתעמולה, באמצעות האקדמיה, התקשורת ויצרני התרבות, ומסתיר את האמת סביב הסכם אוסלו, ובעיקר, על התרמית, שעלתה בדם רב, ולא סיימנו לשלם את מחירה.

ב. 45 שנה

במלאת 45 שנה למלחמת יום הכיפורים, עשו אילן כפיר, ידידי, ודני דור חסד, וגאלו מתהום הנשייה את סיפורם של לוחמי חטיבת מילואי השריון 600 'נתיבי האש' במלחמה. שבע אוגדות הפעיל צבאנו במלחמה ועוד כמה חטיבות, שלא היו במסגרת האוגדות. רוב האוגדות והחטיבות נותרו עלומות, וסיפור הקרבתן נעלם, גם כיוון שמפקדיהן לא טרחו להנציח את פועלם של אנשיהם.

מקווה לסקור את הספר על חטיבה 600 בהקדם, ורשימה זו אינה במקום סקירתו. כפיר ודור הזכירו לי את העובדה המרה, כי במלחמת יום הכיפורים היו כמה וכמה קרבות מיותרים לחלוטין - כלומר, קרבות ללא כל היגיון צבאי, אלא נבעו מגחמות מפקדים. כזו הייתה התוכנית לתקוף בסירות גומי את פורט סעיד, שתודה לאל, בוטלה בדקה התשעים. קרב מיותר אחר היה הקרב על העיר סואץ ביומה האחרון של המלחמה. מה שנעשה שם נגד כל היגיון מבצעי; ואכן, שילמנו על כך בדם רב.

והגענו לקרב על מתחם 'מיסורי' ממזרח לתעלה ב-21 באוקטובר. אלוף אריאל שרון, מפקד אוגדה 143, נאנס לקבל תכתיב של אלוף שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום (שגובה על-ידי רב-אלוף חיים בר-לב, מפקד החזית) - שניהם אויבים מרים של שרון, לתקוף את המערכים הקדמיים של ארמיה 2 המצרית במתחם מיסורי ממזרח לתעלת סואץ. למבצע, שכנראה ניזום על-ידי רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, הוקצתה חטיבה 600, שהיו בה רק קצת יותר מארבעים טנקים - יחס כוחות זוועתי, כשמדובר בהתקפה. התורה הצבאית מדברת על יחס של אחת-לשלוש בהתקפה.

מיסורי לא איים על הצליחה, ולא הייתה כל סיבה לתוקפו, אך אלעזר וגונן התעקשו, והמבצע יצא לדרך, למרות ששרון וטוביה רביב, מח"ט 600, ניסו לבטל את הפקודה המטופשת; ונכשלו.

יתר על כן, למרות דרישת החטיבה, לא ניתנו לה סיוע אווירי ולא סיוע ארטילרי. כלומר, מעט הטנקים שלה נשלחו להתאבד מול מערך חפור ומבוצר היטב של ארמיה 2. רק גדולתו של יהודה גלר, מג"ד 410, הצליחה לחלץ מעט מהטנקים המסתערים. עשרות מלוחמי חטיבה 600 נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי בקרב המיותר לחלוטין.

האם למדנו לקח? כפי שאומר תא"ל אמציה חן, פצי, התשובה שלילית, ובמלחמותינו הבאות נשנו התקלות הללו.

ג. הונאה

הכל מדברים על ההונאה המצרית, שהמודיעין שלנו בלע בתאווה, והלך שולל אחריה (אולי עד עצם היום הזה). כמו הרבה עניינים, הדיון במלחמת יום הכיפורים פוליטי לחלוטין. אנשי השמאל, כולל חוקרים ידועים, מאשימים את גולדה מאיר, ראש הממשלה, את השר ישראל גלילי ואת משה דיין, שר הביטחון, באי-רצון לוותר על שעל בסיני. לא היו דברים מעולם.

במהלך 1973 העבירו מאיר ודיין הצעה מדהימה למצרים: ישראל תיסוג מסיני בתמורה להסכם אי-מלחמה. אלא שהנסיגה תהיה רק אחרי 31 באוקטובר 1973, יום הבחירות, כדי שמנחם בגין והליכוד לא ישתמשו בה לתעמולתם. כלומר, הצעת הממשלה חייבת הייתה להישמר בסוד מאזרחי ישראל עד אחרי הבחירות. ממשלת מאיר הונתה בריש גלי את הציבור הישראלי, כדי לנצח בבחירות בהונאה.

המצרים קיבלו את ההצעה, שהועברה אליהם, גם באמצעות האמריקנים. אנואר סאדאת, נשיא מצרים, לא הסכים ללוח-הזמנים. הוא היה צריך נסיגה מיד - לפני המועד, שקבע למלחמה: רמדאן ויום הכיפורים.

מצד שני מנתח שמעון מנדס, עמיתי, את המערכת המצרית, ומראה, שלסאדאת לא הייתה אופציה לא לצאת למלחמה. אני תומך בדעתו.

יתר על כן, לפני כמה שנים ראיינתי בוושינגטון הבירה את ארנו דה-בורגרייב, שהיה ראש משרד כתב העת ניוזוויק בקאהיר בשנות השבעים. בנוסף להיותו עיתונאי בכיר ומנוסה מאוד, היה דה-בורגרייב ידיד אישי של סאדאת ושל ד"ר הנרי קיסינג׳ר, שר החוץ האמריקני. לפי העיתונאי הבכיר, סאדאת אמר לו, שייצא למלחמה למרות שיפסיד בה. סאדאת ודה-בורגרייב נפגשו ביום, שדווח על נסיגת האמריקנים מוויטנאם. סאדאת ציטט את מה שכתב העיתונאי במאמרו על הניצחון האמריקני במתקפת טֶט (פברואר 1968), והסביר, כי גם ניצחון בקרב יכול להסתיים במפלה במערכה. הנשיא המצרי, כך אמר לי העיתונאי הבכיר לשעבר, היה משוכנע, שצבאו יובס בקרב, אך לא במערכה.

דה-בורגרייב ניסה להתקבל אצל גולדה מאיר, ונדחה. הוא טס לארצות הברית, ובדרך יירטה אותו הבשורה, שמאיר תסכים לראותו. הוא שינה כיוון, והגיע לפגישה עמה, ונתקל בזלזול תהומי בו ובנשיא המצרי. לא הצלחתי לברר עמו האם נפגש בארצות-הברית עם קיסינג'ר, ודיווח לו על כוונת הנשיא המצרי.

התקשורת הישראלית לא דיווחה - אז ובארבעים וחמש השנה שחלפו - על ההונאה הישראלית, ודבקה במצג השווא של התעקשות ישראלית על-אף שעל. כמותה האקדמיה הישראלית, שטעתה מאוד בהערכת סאדאת וצבאו.

ועדת אגרנט, שראתה ייעוד לעצמה להציל את המדינה מרעידת אדמה פוליטית (ומונתה לחקור רק את המחדל בהתרעה ואת שלושת הימים הראשונים למלחמה), לא העזה להרים את מסך הסודיות מעל הצעת ההונאה הישראלית.

כך, ארבעים וחמש שנה אחרי המלחמה, אנחנו ממשיכים לדשדש במי-האפסיים של שטויות מבית-מדרשה של ועדת אגרנט, שתלתה את האשם באגף המודיעין (אמ"ן) במטכ"ל. היה מחדל בהתרעה, אך הוא לא היה לוז הבעיה הישראלית באוקטובר 1973. היה נוח להפוך את אמ"ן לשעיר לעזאזל, כדי לשמור על ישבנה של המערכת הפוליטית מחד-גיסא ועל ישבנה של המערכת הצבאית, שלא הייתה מוכנה כלל למלחמה מאידך-גיסא.

ד. שכחה

בתחילת 2018 הוצאנו חבריי ואני - אנשי פורום אלפרדו - את ספרנו, ניצחון בסבירות נמוכה, שדן בעיקר ברמה הלאומית ובחזית הדרום במלחמה. מדפי ספרייתי הפרטית גדושים בספרים על מלחמת יום הכיפורים, למרות שהיבול דל. ובעיקר, ספרות המלחמה מקפחת יחידות רבות, שמפקדיהן לא טרחו להוקיר את פקודיהם, ואחרים ניכסו את הישגיהן.

באין רישום, סיפורי הלחימה של מרבית החטיבות נאלמו ונעלמו, למרות הגבורה והתעוזה. יש כרגע כמה מאמצים להעלות על הכתב סיפורי עוצבות. לחלקם אנחנו, פורום אלפרדו,

שותפים: אנחנו עובדים כעת על חקר המערכה על הגולן ביום הכיפורים. עוד כותבים מנסים להציל את הזיכרון, והלוואי שיצליחו.

ה. העירקים באים

בשנים-עשר באוקטובר 1973, שלח תא"ל עמנואל שקד, קצין הצנחנים והחי"ר הראשי, את רס"ן שאול מופז, מפקד פלוגת הסיור של חטיבת הצנחנים 35, לתקוף בגבול סוריה-עירק, כדי להפריע לכניסת כוח המשלוח העירקי, שנע לחזית הגולן. סיירת הצנחנים פשטה בליילה, וחיבלה במעביר-מים על הכביש הראשי.

באותו הבוקר כבר התכתשו כוחות אוגדה 210 עם חלוץ הכוח העירקי, שהתקבל בהפתעה עצומה. באוגדה הייתה הרגשה, שקוויה מתמוטטים מול הכוח הטרי, שהגיע למערכה.

ואז, כשחלק מעוצבות המוכות של אוגדה 210, נערכו לנסיגה כללית, הסתערו הטנקים של חטיבה ממוכנת 9 - חטיבת המילואים 'עודד' - ובלמו את העירקים בקרב מדהים. המיוחד בקרב הזה, שבראש הכוח של חטיבה 9 עמדו אז טנקים שרמן מיושנים מאוד. בהובלה מקצועית ביותר של סא"ל בנצי פדן (אביו של אלוף נדב פדן), הסתערו השרמנים של גדודו על טנקים T-55 עירקיים, שהיו עדיפים מהם, ובלמו אותם. הקו של אוגדה 210 לא התמוטט, אך הקרב נותר כמעט עלום, למרות שפדן עוטר בזכותו בעיטור המופת.

כמו הקרב הזה, היו במלחמת יום הכיפורים עוד הרבה מעשי גבורה, תעוזה ותבונה, והם מחכים לגואל, שיכתבם ויפרסמם.