אין ספק שהמאבק הפנימי בארה"ב - "מלכת הדמוקרטיות" - ישפיע עמוקות על ההתפתחויות גם בדמוקרטיות אחרות. בישראל מתנהל אותו סוג של מאבק, שיהיה מי שיכנה אותו דיון ציבורי אקטיביסטי, כאשר "השמאל" הוא הגורם ההיפר-ליברלי ו"הימין" הוא הגורם הקונסרבטיבי. בוויכוח הערכי-עקרוני, בין ישראל לארה"ב קיים הבדל מהותי בדרך עיצוב דפוסי החשיבה הבסיסיים וההכרעות הלאומיות, כמו-גם בסוגיות שהמדינה הצעירה יחסית נדרשת להכריע בהן. שאלות כמו: מהותה של מדינת-לאום יהודית; גבולות המדינה; יחסי-הפנים בין רוב למיעוט - כאשר הרוב הוא הגורם הריבוני והמיעוט הוא אזרח "פרטי" מן המניין ועוד. שאלות אלה חזרו וצפו לאחרונה בעת הדיון על חוק הלאום, כשהפרשנות הניתנת לחוק הלאום על-ידי משרד המשפטים, היועץ המשפטי ל
ממשלה, בית המשפט העליון והכנסת אינם זהים. שעה שבארה"ב מערכת יחסי הגומלין בין רשויות השלטון מוגדרת בחוקה ובכלל זה גם תפקידו של בית המשפט העליון (בין אם אנו מרוצים מההגדרה ובין אם לאו) - לא זה המצב בישראל. כאן עדיין מתקיים ויכוח עקרוני בשאלה מי מייצג את הריבון, מהם גבולות הריבונות, מי מחליט בשאלות אלה וכיצד מכריעים במקרה של מחלוקת בין הפרשנים הטוענים לכתר הבכורה.
ארה"ב בראשית דרכה העצמאית, התאפיינה באוכלוסייה "וספית"
1 הומוגנית למדי, ובהמשך בצמיחתו של מיעוט אתני-תרבותי, לא הומוגני, שמונה כיום כשליש מהאוכלוסייה. הרוב המוקדם הוא שעיצב, קודם להופעת המיעוט המשמעותי הנ"ל, תרבות בין-אישית ובין-קבוצתית מוגדרת היטב ועיגן אותה בחוקה. בדור הנוכחי, לאחר למעלה מ-200 שנות עצמאות ובהשפעת השינויים הפוסט-מודרניים וההגירה המסיבית, הוא קולט לתוכו את המיעוט ה"חדש" תוך הסתגלות לא פשוטה של שתי הקבוצות זו לזו. הסתגלות זו מלווה משברים מסוגים שונים, שברובם שזורים כפתיל מחבר, מרכיב השוויון האזרחי ושאלות יישום עקרון
כבוד-האדם וחירותו. ככל שמצטמצם משקלו של הרוב המקורי בסך כל האוכלוסייה ונדחה או מתעכב פתרון הסוגיות העקרוניות הנ"ל, מחריפים המחלוקות והמשברים החברתיים הפנימיים.
נאומו של אובמה השבוע (7.9.18), היה ביטוי קולע מאין כמותו לתוהו ובוהו הדמוקרטי המתחולל כיום בארה"ב. עיקרו: ניסיון דמוקרטי מתמשך, לפחות על פני כל הקדנציה של טראמפ עד כה, להכשיל את הנשיא, לשבש את מדיניותו ולהביא להדחתו. את הדי האידיאולוגיה והמתודולוגיה הזו אנו שומעים גם אצלנו, במיוחד בחוגי השמאל והשמאל-מרכז (האונה השמאלית של
יאיר לפיד). אובמה לא אמר אמת לעיתים קרובות כשהיה נשיא והוא ממשיך בכך גם לאחר שפרש. כאשר משווים את התנהלותו לזו של בוש, שאותו החליף בנשיאות, קל לראות עד כמה רקובה, צבועה, ו"תחמנית" הגישה שהוא מייצג. בנאום האחרון לא פעל אובמה אחרת משפעל בעבר; הוא דיבר גבוהה-גבוהה אך לא הציג מדיניות דמוקרטית חלופית למדיניות טראמפ. במקום זאת עסק בעיקר בשכתוב ההיסטוריה של תקופת נשיאותו ובהטפות מוסר.
בחינה שטחית למדי של רשימת "הישגי" נשיא זה מוכיחה כי: מול
קוריאה הצפונית כשל במשך 8 שנות כהונה. לסין הניח לשחוק את המשק האמריקני ולהגדיל בו באופן מדאיג את האבטלה. בסינגורו האומלל על המדיניות הכלכלית של ממשלו, אין הוא מבחין בין צמיחת המשק ויצירת מקומות תעסוקה חדשים בעטיה של צמיחה זו, לבין פיזור כספים תוך הגדלת הגירעון במאזן התשלומים ליצירת תעסוקה זמנית ובלתי-קונסטרוקטיבית
2. במרחב המזרח-התיכון כולו, ערער את היציבות הפוליטית והפך את האזור למרקחה של מלחמות, טרור, ו"נדידת עמים". מול סוריה, העצים את מלחמת האזרחים והאדיר את ההגירה לאירופה של יסודות בלתי חיוביים. כישלונו בנקיטת עמדה חריפה נגד שימוש בנשק כימי להשמדה המונית על-ידי אסד, גרם להתארכותה של מלחמת האזרחים בסוריה. זו הגיעה כבר לשנתה השמינית וגרמה ליותר מ-600 אלף הרוגים ומיליוני פליטים. את הקיצוניות האירנית הפך לאבן פינה במדיניותו המזרח-תיכונית; אם תתחולל כאן בשנים הקרובות מלחמה אזורית, תהיה תרומתו לכך מכרעת. מול שתי המדינות הקיצוניות: צפון-קוראיה ואירן - החותרות לשליטה בנשק גרעיני ובאמצעים לשיגורו ללא מגבלות - כשל לחלוטין בבלימת קוריאה, שהצליחה בתקופתו להגיע ליכולות גרעיניות ממשיות, וחתם על הסכם המסמיך דה-פקטו את אירן להפוך למדינה גרעינית תוך כעשור. במהלכים אלה העביר את מרכיבי אי-היציבות הבינלאומית מהמזרח התיכון גם למרכז אסיה ולמזרח הרחוק ועשה פלסתר את המאמצים ארוכי-השנים של המערב בראשות ארה"ב, לבלום את התפשטות הנשק הגרעיני. כישלון בולט נוסף הוא רצח עובדי שגרירות ארה"ב בלוב, לרבות השגריר עצמו, ללא מענה אמריקני הולם.
מצב בעייתי
לטעמי, מדיניותו של
ארדואן כיום היא תולדה של החולשה שהפגין אובמה ביחסו לאזורנו ולמנהיגים דיקטטוריים נוספים בעולם. מול רוסיה הפגין רפיון מדהים. לצד החלשת הצבא האמריקני על-ידי צמצום התקציבים השנתיים להצטיידות בכ-170 מיליארד דולר, כשל בשמירה על שלימות אוקראינה שסמכה עליו, כשל בעצירת חדירתה של רוסיה לים התיכון באמצעות ההתערבות בסוריה וכשל בבלימת המעורבות הרוסית במסע הבחירות לנשיאות בארה"ב ב-2016, כאשר ידע על הניסיונות הרוסיים להשפיע על התוצאות. עתה הוא שותף למחליפתו הפוטנציאלית -
הילרי קלינטון - שכשלה בבחירות, בניסיון שחברו אליו בכירים נוספים בממשלו דוגמת שר החוץ לשעבר קרי, לשכתב את ההיסטוריה ולהציג תמונת מצב והישגים מסולפת.
אי-היציבות המזרח תיכונית, הגירת ההמונים בעקבות מלחמת סוריה והחדירה הרוסית במזרח אירופה ובסוריה, העמידו את בנות בריתו באירופה במצב בעייתי, והיו בין הגורמים העיקריים ליציאת בריטניה מהקהילה האירופית ולהחלשה ניכרת של האחרונה. הציבור האמריקני מבין היטב את "תרומותיו" השליליות של אובמה במדיניות החוץ, אבל ממוקד כתמיד בבעיות הפנים האמריקניות. מיקוד זה הוביל לניצחון טראמפ בבחירות לנשיאות ב-2016. אם יצליח טראמפ בביצוע תוכניותיו בנושאי הפנים הממוקדות בשיפור כלכלי, הגדלת כוח הקניה, תעסוקה מלאה, הפחתת האלימות, בלימת ההגירה "הפראית" לארה"ב מדרום ומרכז אמריקה, חיזוק הצבא, שיפור התשתיות הלאומיות וצמיחת המשק - יתבסס המהפך הפוליטי שחולל טראמפ ב-2016. כשמוסיפים לכך את השינויים בבית המשפט העליון וחיזוק האגף השמרני בו, "הסכנה" לחלום העוועים האובמאי בתחומי הפנים גוברת. על כך יוצא השמאל האמריקני בחסות הממסד הפוליטי הדמוקרטי לקרב שבו כמעט כל הדרכים כשרות.
אובמה מסלף את העובדות גם ביחס לגישתו לתקשורת מול גישת טראמפ. מצד אחד הוא גורס שטראמפ מכנה את מרבית התקשורת "אויבת העם", ואילו הוא רק ביקר את דבריה באופן מתון, אך לא ראה בהם אויבים. בה בשעה הוא "שוכח" לציין שהיקף הביקורת שהרעיפה עליו התקשורת "המגויסת כיום נגד טראמפ", היה שולי ובטון מינורי, חרף ריבוי כישלונותיו. במונחים ישראלים הוא היה
ארכי-מאותרג.
הוא מסלף עובדה נוספת - לדידו התקשורת ביקורתית כלפי טראמפ בגלל אופיו הבוטה ודבריו החריפים כלי יריבים. אולם, זו אינה אמת. טראמפ ידוע ככזה עוד מימי מסע הבחירות והיה ידוע ככזה עוד קודם לכן. התקשורת נכשלה בהשחרתו במסע הבחירות, והציבור שנחשף לכל הסיפורים, בכ"ז בחר בו. טראמפ לא נבחר להיות "מיס תרבות אמריקה". הוא נבחר לבצע מדיניות בנושאי ביטחון לאומי, כלכלה, ושיקום המשק האמריקני. אותה הוא מבצע טוב מאוד עד כה, חרף עיכובים, הפרעות והשתלחויות נמשכות ומחריפות מצד התקשורת. לעומת זאת, היא ממעטת באופן מרגיז לדווח על מעשיו בקונטקסט של הבטחותיו, כלומר מסלפת את המציאות במכוון. ביצועיו טובים בהרבה מאלה של אובמה עצמו, אולם לכך אין ביטוי הולם בתקשורת המאתרגת ולא במקרה. אין פלא שטראמפ מבקר בחריפות את חד-צדדיותה של המדיה.
אם טראמפ הוא נבחר הציבור האמריקני ואויב התקשורת השמאלנית - התקשורת הפועלת נגד נשיא נבחר היא אכן אויבת העם! מסתבר שטראמפ צודק שוב ואובמה הוא שמאחז עיניים.
חסרי כושר החלטה
"גן הילדים המפונקים" שהקים וטיפח אובמה בחוגי השמאל האמריקנים, ובמגזרי המהגרים שזה לא מכבר הצטרפו לקהל האזרחים, ערער את היציבות הפנימית וקיטב עמדות. מצד אחד עומדים הקונסרבטיבים שרואים בארה"ב מדינה הממשיכה את דרכם של האבות המייסדים תוך התאמה לשינויים המתבקשים בטכנולוגיה ובכלכלה; מן הצד האחר ניצבים מי שמנסים לעצב, בחסות הפוסט-מודרנה וההיפר-ליברליזם, מציאות אחרת, כאוטית, פלורליסטית כביכול ואנטי-דמוקרטית בפועל. בחוגים אלה, פלורליזם שקול לאנרכיה הטרוגנית של דעות, עמדות, זיקות והשקפות מנוגדות בשאלה
מיהי ארה"ב ד'היום ולאן מועדות פניה.
טראמפ הוא הביטוי האותנטי והדמוקרטי לרצונו של רוב הציבור האמריקני בשינוי מרבית המגמות שאפיינו את ממשל אובמה. הגישות הסוציאליסטיות המנחות את האגפים הקיצוניים של המפלגה הליברלית, יחד עם שוליים מאובנים-פוליטית של המפלגה הרפובליקנית, במיוחד בממשל הפדרלי ובקונגרס, איבנו את יעילותו וכושר פעולתו של בית המחוקקים. אנו רואים עתה, במהלך הקדנציה של טראמפ, עד כמה חסרי כושר החלטה הם, נרפים, ומפגרים אחר המהלכים אליהם דוחף הנשיא. נראה שגם הציבור האמריקני מתחיל להבין למה התכוון הנשיא כאשר דיבר על "ייבוש הביצות" על גבעת הקפיטול.
כוונותיו אלה מסכנות את כהונתו, משום שהן מסכנות את המשך כהונותיהם של השוליים הפוליטיים הבעייתיים ביותר בשתי המפלגות הגדולות.
כאן יהיה תיפקודו של הציבור בבחירות האמצע, בנובמבר הקרוב, מכריע. אם לא יתן לטראמפ את התמיכה הדרושה להמשיך בתנופת העשייה, הוא עשוי למצוא עצמו בסטגנציה ונסיגה במחצית השנייה של הקדנציה ובסכנה שלפחות חלק ממה שהושג יתמוסס או יוקפא וארה"ב תחזור לדרך החתחתים של "תורת אובמה".
לכל האירועים הללו יש גם "השלכות ישראליות". ההשלכות הישראליות מתבטאות בארבעה אפקטים שליליים בולטים, שכולם "נהנים" מתמיכת השמאל האמריקני, של חוגים פוסט-ציוניים ביהדות ארה"ב ושל גורמים בשמאל האירופי המגבים אותם: ניסיונות ההדחה של נתניהו - החלפת הממשל בדרכים לא דמוקרטיות (בעיקר חקירות משטרתיות ומשפטיות). הקיטוב המגזרי בין ימין ושמאל בין אנרכיזם פלורליסטי לבין לאומיות איתנה. ניסיונות להחליף דה פקטו את המחוקק באקטיביזם שיפוטי ולעצב "פרשנות חוקתית-משפטית" שתשנה בפועל את מהות והווי החיים הלאומי (החוקה בארה"ב מחייבת תחכום קצת יותר גבוה, אבל הרעיון הבסיסי זהה). הגישה הבסיסית לגלובליזציה - שיטה כלכלית-עסקית רב-לאומית ובין לאומית מוגבלת בעוצמתה, לעומת שבירת ההגמוניה של מדינת הלאום והחלפתה בהגמוניה של אירגונים בינלאומיים ורב-לאומיים. בגלובליזציה אנרכיסטית דמוקרטיה היא הדרך המהפכנית לשנע אוכלוסין ממקום למקום במטרה לערער את היציבות החברתית-מדינתית ולהפוך את מדינת הלאום לגוף אמורפי רב-תרבותי וחסר עמוד שדרה לאומי.
בעשור הקרוב, תעמוד אירופה בפני דילמה אקוטית דומה. התהליכים כבר בעיצומם והמשברים הפנימיים, ש"הברקסיט" (BREXIT) היה החלוץ האופרטיבי שלהם, שוטפים עתה את היבשת ממזרח למערב ומתמקדים לאחרונה באיטליה והונגריה. אם
האיחוד האירופי לא ימצא מענה משותף למחלוקת אידיאולוגית זו, עתיד הוא להתפרק. במאבק הטוטאלי המתנהל כיום בפדרציה האמריקנית, תהיה חשיבות עצומה לשני מחזורי הבחירות - 2018 ו-2020, שיעצבו אותה ואת עתידה לשנים רבות. אם ארה"ב לא תמצא דרך לחזור לעצמה, תצוין הקדנציה של אובמה כתחילת ההתפוררות הפנימית של ארה"ב ושל הדמוקרטיה המערבית כולה.
