ארה"ב של דונלד טראמפ ממקדת את מדיניותה הביטחונית באיומים מצד מדינות, אך איומי הטרור הג'יהאדיסטי לא הלכו לשום מקום. אולי הגיעה השעה לשקול מו"מ – מציעה מרתה קרנשו ב-Foreign Affairs. ארה"ב הרי מוכנה לדבר עם הטליבאן באפגניסטן – אז למה לא לדבר עם אל-קאעידה או עם דאעש?

בעשור האחרון גדל בהתמדה מספר המלחמות שמנהלות קבוצות ג'יהאדיסטיות במטרה להפיל משטרים. פלישות לא הצליחו לחסל אותן – לא הסובייטים באפגניסטן ולא האמריקנים באפגניסטן ובעירק. להפך: הפלישה הסובייטית יצרה את אל-קאעידה, והפלישה האמריקנית לעירק יצרה את דאעש. "המלחמה הגלובלית נגד הטרור" עליה הכריזה ארה"ב אחרי 9/11, גרמה להתגייסות ג'יהאדיסטית לא פחות מכפי שהביאה לפגיעה באותם ארגוני טרור.

קריסת משטרים במזרח התיכון הייתה גם היא מכרה זהב לאותן קבוצות. האביב הערבי סיפק להן הזדמנויות להרחיב את פעילותן, וכך כמובן גם מלחמת האזרחים בסוריה, במהלכה הכריז דאעש על הקמת הח'ליפות בעירק ובסוריה. ולמרות שהארגון הפסיד כמעט את כל השטח עליו שלט, הצלחותיו בשנים האחרונות הראו שניצחון ג'יהאדיסטי הוא אפשרי ויש לו עדיין 30,000 לוחמים בעירק. נראה שתרומתו הגדולה ביותר ליעדים הג'יהאדיסטיים הייתה ההכרזה על הח'ליפות, משום שהיא עודדה טרור, הביאה לשורותיו לוחמים מרחבי העולם וגרמה לגל של פעולות טרור בשמו ובהשראתו מסביב לגלובוס.

בקיצור, אומרת קרנשו, התנועה הג'יהאדיסטית הוכיחה את יכולה ושרידותה במשך שני עשורים. אחת הסיבות לכך היא יכולתם של פעיליה לנצל לטובתם את ההתמרמרות העזה השוררת באוכלוסייה לצד הדבקות בדת, באיזורים שהיו מוכי סכסוכים ממילא. במקומות כאלו קשה להפריד בין הלוחמה בטרור לבין הלוחמה בהתקוממויות-נגד, או להפריד בין האסטרטגיה הצבאית לבין בניית המדינה. המעצמות הזרות – כמו ארה"ב וצרפת – נשענות על בעלי ברית מקומיים, שבמקרים רבים אינם נלהבים להצטרף למלחמה בטרור. לעיתים קרובות מסיימת ההתערבות החיצונית את המשבר המיידי, אך מותירה ללא פתרון – ולעיתים אף עם הסלמה – את הבעיות שיצרו אותו.

סיבה הנוספת המקשה על חיסול הטרור הג'יהאדיסטי היא האופי המשתנה שלו. אין ישות אחת שאותה ניתן להביס. כרגע החזית היא בעיקר מול אל-קאעידה ודאעש, אך יש קבוצות רבות אחרות הנאבקות ביניהן. כך למשל, אל-קאעידה סבר שהכרזת הח'ליפות של דאעש הייתה יומרנית ומוקדמת מדי. גם ג'יהאדיסטים מסורים התנגדו לברבריות של דאעש. היריבות בין שני הארגונים הפכה לגלויה ואלימה לאחר 2014 ובמדינות רבות נוצרו פילוגים בתוכם.

הפלגנות בקרב הג'יהאדיסטים נתפסת כחולשה, וממשלות מנסות לנצל אותה בשיטת "הפרד ומשול". אלא שבפועל, טוענת קרנשו, תחרות שכזו בין ארגוני טרור רק מקשה על המאבק נגדם והופכת אותו לעוד יותר עקוב מדם. באופן פרדוכסלי, דווקא קיומם של פלגים רבים מקל על הישרדותה של התנועה ככלל.

לנוכח יכולת ההסתגלות של הג'יהאדיסטים, האופציות למאבק מזוין בהם הן מוגבלות. דרך אחת היא לנסות ולפתור את הבעיות השורשיות המביאות לצמיחתם – אבל מדובר בסיבות רבות ומורכות, ואפילו אם מזהים אותן בצורה נכונה, הטיפול בהן דורש הרבה סבלנות ועקביות; לממשל האמריקני הנוכחי יש מעט מאוד משתיהן.

מאחר שיש להתמודד עם הטווח הקצר, ייתכן שבנסיבות הנוכחיות ניהול מו"מ יכול להיות אפשרות מעשית. הגישה המסורתית טוענת, שהארגונים הג'יהאדיסטיים קיצוניים מכדי להתמקח, ולמעשה אינם רוצים להתמקח; הם רוצים להרוס את יריביהם. עם זאת, מציינת קרנשו, בכמה מקרים נוהל – ואף בהצלחה – מו"מ עם ג'יהאדיסטים. למשל בסוריה: אחראר א-שאם הצטרף לשיחות עם טורקיה, רוסיה ואירן; ג'בהת א-נוסרה משתף פעולה עם טורקיה בניסיון לאחד את המורדים בסוריה. חוץ מזה, לעיתים ניתן לעקוף את הארגונים הסרבניים דרך פנייה לאישים פרטניים.

אין ספק שאל-קאעידה ודאעש אינם הטליבאן, והטליבאן של היום שונה מזה שנתן מחסה לאוסמה בן-לאדן. יש לו הנהגה חדשה, הוא לא תמך בפעולות טרור על אדמת ארה"ב ולרוב הוא תוקף מטרות צבאיות בתוך אפגניסטן. לארה"ב לא צריכות להיות אשליות לגבי יעדיו של הארגון, ואין לשכוח שאל-קאעידה תומך בו בנאמנות. אבל לדעת קרנשו לארה"ב פשוט אין חלופות לפשרה באפגניסטן. את אותו היגיון ניתן להפעיל גם ביחס לעוד קבוצות ג'יהאדיסטיות. לכל הפחות, יש לשקול את היתרונות והחסרונות של מו"מ שכזה.

קרנשו מסכמת: תבוסתו של דאעש בסוריה ובעירק אינה קיצם של הטרור והקיצוניות. הארגון נשבע להמשיך במאבקו וקרא לתומכיו לתקוף את המערב. אל-קאעידה ותומכיו עומדים לצאת נשכרים מנפילת היריב העיקרי שלהם במזרח התיכון. רוב הבעיות שהובילו לעליית הארגונים הג'יהאדיסטים נותרו בעינן. אין פתרון פשוט לאיום המסובך הזה. אבל כדאי לבחון את כל האפשרויות, כולל מו"מ עם קבוצות נבחרות.