|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות

הנפש הכואבת

היבטים צורניים ותוכניים השוואתיים בשירתה של דורית שירה ג'אן לאורך כחמש שנים, צברו שיריה של דורית ג'אן קהל קוראים נאמן ואוהד שנחשף לקולה הייחודי
23/09/2018  |   חגי קמרט   |   כתבות   |   תגובות
דורית שירה ג'אן [צילום: באדיבות המשוררת]

מאת: חגי קמרט

1. מבוא קצר

דורית ג'אן היא משוררת ישראלית, ילידת תל אביב, שנת 1965. היא החלה לכתוב שירה בגיל מאוחר יחסית (46) בעקבות מחלה קשה שסבלה ממנה. שיריה הופיעו בתחילה ברשתות חברתיות, שהבולטת שבהם היא רשת הפייסבוק.

לאורך כחמש שנים, צברו שיריה של דורית ג'אן קהל קוראים נאמן ואוהד שנחשף לקולה הייחודי. היא פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה: "עד מאה ועשרים שירים", "ציפור תכולת כנף", "המגיד". פורסמו על ספרה סקירות מקיפות מאת: אורי מילשטיין, הרצל חקק, בלפור חקק, יוסף כהן אלרן ורחלי ברקת. ד"ר אורי מילשטיין מציין במאמרו במעריב על דורית כך "שיריה של שירה ג'אן כבשו לבבות וזכו בין היתר לביקורת מפרגנת של המשוררת והסופרת שלומית כהן-אסיף, זוכת פרס אקו"ם למפעל חיים, וגם של ד"ר יריב בן-אליעזר, מומחה לתקשורת המונים.

דורית שירה ג'אן חברה בנפשה אל רחל המשוררת. לכאורה, נשמע מוזר. מה לה ולה? אך היא מסבירה זאת היטב ולדעתי מדויק. בעת חוליה של דורית, עת שכבה על מיטתה ועיניה עצומות ולבה ער היא חוותה חוויות מעולמות הדמיון וההזיה שהופיעו בדמותה של רחל המשוררת. היא חוותה את כאביה שלה ככאבי רחל המשוררת את ייסוריה את בדידותה הנפשית. היא הרגישה בה כמעין אחות תאומה כאילו היא ורחל שתי עלמות שהן אחת. אינני מתיימר להקיף את כל שירתה. אך רצוני לעסוק בשלושה שירים ובכמה היבטים של שיריה.

אל השירים:

לשם הדגמה אביא בראש ובראשונה את שירה האהוב עליה מאוד, שיר שנקרא המלאך: שיר המלאך של דורית יש בו כדי להעלות מספר אלמנטים חשובים בשירתה הכללית ולכן גם נאה להביאו כמייצג לשירת הנשמה של המשוררת. יש בו הפן המיסטי שסובב בעיקר בשיריה האחרונים, ישנם השיבוצים התנ"כים שנראה אותם בהמשך - בחלק הצורני של השיר. בשיר "יותר מכל" שנביא בהמשך נראה את הקשר ההדוק שלה לשירת רחל המשוררת.

2. המלאך

הַמַּלְאָךְ
וּבַלַּיְלָה בָּא הַמַּלְאָךְ
רָכַן עַל מִטָּתִי
וְנָשַׁק לְמִצְחִי
שְׂפָתָיו גַּחֲלֵי אֵשׁ
לֹא רְאִיתִיו פָּנִים בְּפָנִים
אַךְ יָכֹלְתִּי לָחוּשׁ אֶת חֻמּו
וְרַחַשׁ תְּפִלּוֹת
וּבַחַלּוֹן אֵשׁ
יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם
וְשִׁבְעָה שְׁלִיחִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים
בִּידֵיהֶם מַגָּשִׁים עֲמוּסֵי תִּקְרוֹבוֹת
וְצִפּוֹר מְטֹרֶפֶת מְקוֹנֶנֶת בִּכְיָהּ
וְשׁוֹקֶטֶת
וַאֲנִי נִרְעֶדֶת
יוֹם בְּשׂוֹרָה הוּא
כַּף יָדִי מְהַלֶּכֶת עַל בִּטְנִי
נוֹגַעַת בַּנִּסְתָּר
וְרָפָה וְנִרְפֵּית וְנִרְפֵּאת
וּבַלַּיְלָה בָּא הַמְּבַשֵּׂר
וְהֵפִיחַ בִּי נִשְׁמַת
אֱלֹהִים חַיִּים
מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ שִׁירָה
וְזָעַק בְּשִׁירַיִךְ חֲיִי

2.1 התייחסות לתוכן השיר:

הערה: נעבור בצורה של מקטעים מקטעים ונסביר ולבסוף נראה את האסוציאציות וההקשרים לרחל המשוררת.

מקטע ראשון:

וּבַלַּיְלָה בָּא הַמַּלְאָךְ
רָכַן עַל מִטָּתִי
וְנָשַׁק לְמִצְחִי
שְׂפָתָיו גַּחֲלֵי אֵשׁ
לֹא רְאִיתִיו פָּנִים בְּפָנִים
אַךְ יָכֹלְתִּי לָחוּשׁ אֶת חֻמּו
וְרַחַשׁ תְּפִלּוֹת

המלאך הוא גם דמות שמימית וגם משמש כשליח שמימי. ההדגשה היא על הלילה, לא בחצות ( כמו בשירה "המגיד") אלא בשעה אקראית כל שהיא של הלילה. היא ישנה עמוקות והמלאך רוכן מעליה ונושק למצחה בצריבת גחלי אש, היינו כחותם. כך מכניס לקרבה משהו מהאנרגיה השמימית שמביא עמו. היא מרגישה אותו אך לא רואה אותו (להבדיל ממשה שראה את האלוהים פנים אל פנים) המלאך לוחש לה את קסם סיסמת השמים להחדרת אותה אנרגיה והתמימות שלה שהיא חושבת שהוא התפלל, מוסיפה לדוברת חן ויוצרת ניגוד דרמתי בין תום לבין צד אופרטיבי מעשי!

מקטע שני:

וּבַחַלּוֹן אֵשׁ
יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם
וְשִׁבְעָה שְׁלִיחִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים
בִּידֵיהֶם מַגָּשִׁים עֲמוּסֵי תִּקְרוֹבוֹת
וְצִפּוֹר מְטֹרֶפֶת מְקוֹנֶנֶת בִּכְיָהּ
וְשׁוֹקֶטֶת

האנרגיה שהמלאך הביא לה מתחילה לפעול מקרבה: נדמה לה לדוברת שהיא רואה אש היורדת מהשמים ובאה בחלון. שוב ניגודיות יפה לדעתי (וכך צריך לפרש זאת) בין המראה האמיתי שהוא הברק שבא אחרי הרעם לבין הפנטזיה המסתורית בעיניה של המשוררת. הברק הופך בדמיונה למעין אש רבה היורדת מן השמים (משהו מפחיד כמו הסנה שבער ואיננו אוכל אצל משה).

ושבעה (מספר טיפולוגי) שליחים נכנסים ויוצאים - מזכיר את סולם יעקב שהמלאכים עולים ויורדים בו. גם מסתורי, שמימי, מקודש משהו. הם מגישים תקרובות במובן החיובי וציפור פוחדת. אולי הציפור המאופקת של מעמד סיני והיא בעצם דימוי לציפור הנפש של המשוררת שחוששת ובוכה ומוציאה את כל פחדיה מהמורא והמעמד הלא טבעי הזה ובעוד רגע שוקטת.

מקטע שלישי

וַאֲנִי נִרְעֶדֶת
יוֹם בְּשׂוֹרָה הוּא
כַּף יָדִי מְהַלֶּכֶת עַל בִּטְנִי
נוֹגַעַת בַּנִּסְתָּר
וְרָפָה וְנִרְפֵּית וְנִרְפֵּאת
וּבַלַּיְלָה בָּא הַמְּבַשֵּׂר
וְהֵפִיחַ בִּי נִשְׁמַת
אֱלֹהִים חַיִּים
מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ שִׁירָה
וְזָעַק
בְּשִׁירַיִךְ חֲיִי

הרעד של הדוברת ברור כי המעמד הוא מסעיר לא טבעי וגם לא צפוי. היא מבינה שליל בשורה הוא. ידה על בטנה כמו חובקת את שיריה שיוצאים מעומק הנשמה כאילו מאליהם. היא מרגישה את הקדושה שנטעה בה ואת היכולות החדשות לשורר טוב יותר עם האצלה שמימית.

נראה שהמבשר הוא הקול הפנימי שעולה מתוכה ואומר לה. נשמה יתרה יש בך עתה, משהו מהקודש! אנרגיות חדשות וטובות אכן את יכולה להיות מרוצה בשירייך חיי היינו השירים הם חייך הם יעדך בחיים וחיי אותם כל עוד אפשר. עד כאן ניתוח קצר של השיר.

2.2 אסוציאציות תנ"כיות ושיבוצם בשיר

המלאך - כבר אמרנו בפתיח משלב ביישותו שני אלמנטים המלאך העליון השמימי והשליח (ראו לעיל). נשק למצחי - הנשיקה על המצח באה בדרך כלל להראות רצון לגונן על אותו אדם ושאיכפת לו ממך. גם בסיפור העממי נוכחים אלו לנשיקה שהופכת צפרדע לאדם או בשלגיה שהנשיקה העירה אותה לחיים. כלומר, הפחת רוח חיים. במקרה השיר נטיעת חיים מקודשים באדם.

שפתיו גחלי אש - שמואל ב פרק כב ט "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ, וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל; ס גֶּחָלִים, בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ". לֹא רְאִיתִיו פָּנִים בְּפָנִים - גם אסוציאציה מהתנ"ך משה היה היחידי שראה את האלוהים פנים מול פנים. שמות לג יא יא "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל-הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל פ.

אש ירדה מן השמים

מלכים ב פרק א

  • פסוק י: וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ, וַיְדַבֵּר אֶל-שַׂר הַחֲמִשִּׁים, וְאִם-אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת-חֲמִשֶּׁיךָ; וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת-חֲמִשָּׁיו.

  • פסוק י"ב: וַיַּעַן אֵלִיָּה, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, אִם-אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי, תֵּרֶד אֵשׁ מִן-הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת-חֲמִשֶּׁיךָ; וַתֵּרֶד אֵשׁ-אֱלֹהִים מִן-הַשָּׁמַיִם, וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת-חֲמִשָּׁיו.

  • וְשִׁבְעָה שְׁלִיחִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים - המספר שבע הוא מספר טיפולוגי המאפיין בעיקר את ספר בראשית ונחשב למספר בסיסי ביהדות. לכן שבעה שליחים. לדוגמה לסוכה באים שבעה אושפיזין, נכנסים ויוצאים. אסוציאציה למלאכים של יעקב העולים ויורדים בסולם.

וְצִפּוֹר מְטֹרֶפֶת מְקוֹנֶנֶת בִּכְיָהּ. אני חושב שהייתה כאן אסוציאציה למעמד הר סיני בו נאמר שציפור לא צייץ, ואלו כאן בהפוך על הנאמר שם אותה ציפור יוצאת מאיפוקה ומקוננת בכיה.

יוֹם בְּשׂוֹרָה הוּא הבשורה המופיעה בתנ"ך היא לכאורה טובה אך לגבי דוד המלך היא רעה. מכל מקום האסוציאציה התנ"כית היא מריצת אחימעץ והכושי לבשר על מות אבשלום לדוד.

שמואל ב פרק יח - פסוק כ"ז: וַיֹּאמֶר, הַצֹּפֶה, אֲנִי רֹאֶה אֶת-מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן, כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ-טוֹב זֶה, וְאֶל-בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא.

כַּף יָדִי מְהַלֶּכֶת עַל בִּטְנִי
נוֹגַעַת בַּנִּסְתָּר
וְרָפָה וְנִרְפֵּית וְנִרְפֵּאת

לצרוף הזה של יד וריפוי ישנה אסוציאציה מהתורה:
בהקשר ליד
שמות פרק ד, פסוק ו: וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. ובהמשך כאשר מרים הופכת להיות מצורעת אומר משה - במדבר פרק יב, פסוק י"ג: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. היינו משה מבקש ריפוי בעבור אחותו מרים.

בהמשך מדברת על המבשר שבא ואומרת

מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ שִׁירָה

האסוציאציה היא מישעיהו הנה: ישעיהו פרק נב:

  • פסוק ז: מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב--מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ.

בְּשִׁירַיִךְ חֲיִי
נו זה ברור בדמייך חיי
יחזקאל פרק טז

  • פסוק ו: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

3. יותר מכל

יותר מכל
יוֹתֵר מכֹּל אָהַבְתִּי עֹז רוּחִי
הַשֶקֶט הַנִבָּט מִפָּנַי
בְּשָעוֹת אַחֵרוֹת
כָּל פְּסִיעָה עַל הַשְבִיל
כָּל צִיוּץ צִפּוֹר
וְנִיחוֹחַ רְגָבִים
רוֹמְמוּ אֶת רוּחִי.
יוֹתֵר מִכֹּל אָהַבְתִּי אֶת דְמוּתִי
הַשוֹתֶקֶת
לֹא נֶחְפֶּזֶת
וְרוּחַ שׂוֹחֲקָה חֲלִיפוֹת עִמָדִי
מְעוֹרֶרֶת אוֹתִי
לִהְיוֹת.
יוֹתֵר מִכֹּל אָהַבְתִּי כַּף יָדְךָ בְּיָדִי הַנִרְעֶדֶת.

ברצוני להראות בשיר זה את הנגיעות לשירת רחל הנה: שירת רחל מתאפיינת בראש ובראשונה בניב הפשוט, באהבה לטבע ואולי גם התמזגות אתו. אהבת הכינרת והארץ. אך לא מעט עולים וצפים על פני השטח געגועים וכיסופים לאהבה לאחר ואולי גם אהבה נכזבת.

גם בשירה זו של דורית שירה ג'אן שהוא בעל סממנים ארספואטיים (ארספואטיקה = המשורר מדבר על רגשותיו על עצמו על כתיבתו וכו...) מוצאים אלמנטים או התבטאויות המזכירות את שירת רחל.

"כָּל פְּסִיעָה עַל הַשְבִיל"
לעומת שירתה של רחל:
בשיר מִשְׁעוֹלֵי הַשָּׂדוֹת וּשְׁבִילִים רחל כותבת
"מִשְׁעוֹלֵי הַשָּׂדוֹת וּשְׁבִילִים....וטושטש בשפעת האביב החדש"
וכן בשיר אל ארצי
"רַק שְׁבִיל - כָּבְשׁוּ רַגְלַי
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת".

את השיר היא מסיימת במשפט
יוֹתֵר מִכֹּל אָהַבְתִּי כַּף יָדְךָ בְּיָדִי הַנִרְעֶדֶת
ורחל בשירה כותבת:
"קַח אֶת יָדִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם טוֹבוֹת,
בִּלְטִיפַת אַחִים".

ואפשר להמשיך עוד הדמיון וההשפעה ניכרת.

לשיר עצמו
גם כאן נחלק השיר למקטעים ונפרשם:
יוֹתֵר מכֹּל אָהַבְתִּי עֹז רוּחִי
הַשֶקֶט הַנִבָּט מִפָּנַי
בְּשָעוֹת אַחֵרוֹת
כָּל פְּסִיעָה עַל הַשְבִיל
כָּל צִיוּץ צִפּוֹר
וְנִיחוֹחַ רְגָבִים
רוֹמְמוּ אֶת רוּחִי.
בעצם מה היא אומרת:
יוֹתֵר מכֹּל אָהַבְתִּי עֹז רוּחִי.

לפי המשפט הראשון של השיר רואים שדורית קוראת את רחל אליה, ויוצאת ממנה הלאה להיות היא עצמה, קרי דורית!

רחל המשוררת אומרת: לָמָה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא? לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?
היינו מתלוננת על מר גורלה (רק על עצמי לספר ידעתי).
בשיר הלך הנפש אומרת רחל

"אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,
גוֹרָל רוֹדֶה,
אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,
עַל כֹּל אוֹדֶה!"

כלומר תיאודיציה קרי קבלת הדין.
וכן בשיר האתה הוא הקץ אומרת רחל
"אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין, אֵין תְּלוּנָה בִּלְבָבִי"

דורית מפרשת את הכאב כרצון למצוא משמעות לחיים ובצורה אופטימית לגמרי כך שהיא אומרת מפורשות ובאומץ "יוֹתֵר מכֹּל אָהַבְתִּי עֹז רוּחִי". היינו אין כאן כניעה לגורל, לכאב או לצרה כל שהיא. להפך, יש כאן השלמה כמו רחל, אך אין ויתור אלא הליכה קדימה ובעוז, ולכן הדוברת בשיר טופחת לעצמה על השכם! אני אוהבת את כוחות הנפש שיש בי.

היא מדברת על ארשת פנים שוקטים שמסגירים את השלווה הפנימית הנמצאת בחדרי לבה.
היא מסבירה שהשלווה הזאת השקט הזה ועוז הרוח מופעים אצלה בשעות האחרות. ומה הן השעות האחרות? אלו שהיא דורכת טבע ברגליה ונושמת טבע אל ריאותיה. פסיעה על שביל, ציוץ ציפור, ניחוח רגבים. אלו הרגעים של השלווה של העוז.

שוב רחל גם מדברת על השביל שדרכו רגליה על הכינרת שלה על הטבע שאהבה, את הצל האפרפר המאיים מלווה אותה כל העת והיא יודעת שגורלה נחרץ והיא כנועה מקבלת את הדין.

הבה נסתכל על המשך השיר

יוֹתֵר מִכֹּל אָהַבְתִּי אֶת דְמוּתִי
הַשוֹתֶקֶת
לֹא נֶחְפֶּזֶת
וְרוּחַ שׂוֹחֲקָה חֲלִיפוֹת עִמָדִי
מְעוֹרֶרֶת אוֹתִי
לִהְיוֹת.
יוֹתֵר מִכֹּל אָהַבְתִּי כַּף יָדְךָ בְּיָדִי הַנִרְעֶדֶת

לכאורה נראה כעין כפילות לבית ראשון, אך לא! להפך יש הבדל מהותי. בבית ראשון הדוברת או המשוררת מסתכלת מתוך פנימיותה אל חיצוניותה כלומר ההסתכלות היא או ההקרנה היא מבפנים אל החוץ מן הלב אל הפנים והשקט השורה עליהם. ואלו כאן בבית שני המשוררת כאילו יוצאת מעצמה ומסתכלת על עצמה מבחוץ אל מכלול אחד. היא רואה את דמותה ניצבת מולה כבבואה הנשקפת מול עיניי המסתכל היא אוהבת את דמותה השותקת השקולה הלא נחפזת ורוח - תרתי משמע רוח חיצונית קלה שמכניסה אותה לאווירה מסוימת וכן רוח הנפש הכאילו שוחקה לסירוגין עמה ומעוררת אותה לא לחדול אלא להיות. וכאן ה "להיות" סוגר מעגל יפה עם הרישא של השיר של אהבת עוז הרוח שלה.

להיות = עוז . ועוז = להיות.
היינו מעין חוק הגרוי והתגובה העוז מגרה את הרצון לחיות ולהיות
וכשאתה קיים והווה אתה מתמלא בעוז.

בבית ראשון או בפתיח של השיר מזכירה דורית את הגורמים החיצוניים של הטבע המשפיעים עליה. כאן לעומת זאת היא מתייחסת באופן ספציפי אל התכונות שלה שותקת לא נחפזת מתעוררת מרוחניות. השורה האחרונה של השיר נראית לכאורה כמו מיותרת בשיר היינו אין התייחסות על עצמה מבפנים או מבחוץ אלא אהבה אחרת וגם אין לה פירוט. אך ההפך מכאן הוא הנכון ואסביר:

שתי האהבות המשלימות זו את זו האהבה הפנימית והחיצונית העוז והרוח המעצבים את אישיות הדוברת הן הן המאפשרות לה את הכח לחוש באהבה טהורה לבן הזוג. אחרת ידה לא הייתה רועדת בידו. אחרת לא הייתה מרגישה כאין זרם החשמל בידה כשהוא נוגע בה. ולכן גם אין צורך בפירוט לא של טבע ולא של הלך רוח כי המדובר כאן על המוכנות הנפשית רוחנית שלה לאהבה.

אכן שיר המזכיר מוטיבים המופיעים בשירת רחל אך השיר יוצא מרחל וממשיך כדורית.

שיר אופייני נוסף בעל אווירה מיסטית מעניינת היא שיר "המגיד" שדומה לשיר המלאך, אך אם בשיר המלאך מצאנו נקודות המשיקות לשירת רחל אם באסוציאציה או בהשראה כאן השיר יותר דוריתי יותר בא מתוכה ונאחז בפסוקי התנ"ך. השיר מתחילתו ועד סופו אוחז ברקיעים עליונים באווירת קודש במפגש בין בן תמותה לכח השמימי האלוהי.

המגיד / דורית ג'אן

וּבָא הַמַּגִּיד בַּחֲצוֹת
וְהִגִּיד בְּאָזְנַי
אֶת כָּל לְחָשָׁיו
מִמְּתִיבְתָא דְּרָקִיעַ .
מִשְׁפָּטִים לֹא בְּרוּרִים
שִׁבְרֵי מִלִּים
לְחָשִׁים לְחָשִׁים
נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין.

וּבָא הַמַּגִּיד
וּבְיָדוֹ הָאַחַת
סֵפֶר שִׁירָה
מֵהֵיכָלוֹת גַּן עֵדֵן
וּבְיָדוֹ הַנּוֹתֶרֶת
רֹךְ וּמַגָּע .
וְהָיָה יָפֶה כְּחָתָן
וַיּזְעַק זְעָקָה.
כָּל חוּשַׁי שֶׁנָּדַמּוּ
נֵעוֹרוּ לַחַיִּים.
הָיִיתִי יְרֵאָה.

וּבָא הַמַּגִּיד
וּבָא וְהָלַךְ
דִּבֵּר אִתִּי פָּנִים בְּפָנִים.
וְקָרָא לִי: כַּלָּה.
הִרְקִיעַ אֵלַי אוֹת וְעוֹד אוֹת.
נָדַם קוֹל
צִפּוֹר עַל עֲנַף עֵץ לֹא צִיְּצָה
שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ
וְעֵינַי רוֹאוֹת
וְקוֹלִי נֶאֱלָם.

וּבָא הַמַּגִּיד
וּבְיָדוֹ הבְּשׂוֹרָה.
וְאָז סָב עַל עִקְבוֹתָיו
נֶעֱלָם.


1. מקטע ראשון בית ראשון:

בית ראשון:

וּבָא הַמַּגִּיד בַּחֲצוֹת
וְהִגִּיד בְּאָזְנַי
אֶת כָּל לְחָשָׁיו
מִמְּתִיבְתָא דְּרָקִיעַ .
מִשְׁפָּטִים לֹא בְּרוּרִים
שִׁבְרֵי מִלִּים
לְחָשִׁים לְחָשִׁים
נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין.

ניתוח צורני תוכני למלה הראשונה ּ"וּבָא" - למה הפתיחה היא עם וו החיבור ולא "בא" בלי וו החיבור? ללמדנו שהיו דברים עוד לפני כן. ומה היו הדברים? זה משאירה המשוררת לכל אחד מהקוראים. חישבו בעצמכם לפי רוח השיר ודמינו לכם מה היה לפני שהמגיד בא. האם הוא שמע איזו זעקה שעולה מפי הדוברת? אולי זו הייתה בחירה שלו? בהמשך אתם דעו.

האומנות שבפתיחה כזו היא למשוך את הקורא אל תוך השיר. לסקרן אותו לקרוא הלאה.
היינו פתיחה מסתורית משהו מסקרנת וקורצת לקורא להמשיך הלאה.

מי בא? המגיד. מגיד = גילוי מסטי של נשמות או מלאכים ערך קבלי. במובן אחר דרשן אך לפי רוח השיר הפירוש הראשון הוא המשמש בשיר.

המגיד בא בחצות. חצות זו שעת הביניים שעת הרצון או שעת לילה מסתורית משהו שאליה יכולים להגיע הסיטרא אחרא או לחלופין הדברים הטובים. אסוציאציה ל"תיקון חצות". אולי גם "שעת הבקשות". לפי הקבלה, הלילה מתחלק לשני חלקים: עד חצות שעות בהן מידת הדין שולטת ולאחר חצות בהן שולטת מידת הרחמים. המגיד בא בדיוק בין זה לבין זה. שוב מכניס את הקורא המשכיל למתח מסתורי.

צורני:

המגיד הגיד לשון נופל על לשון וזה יפה. המילה הגדה באה בעיקר מהתנ"ך. בתנ"ך מופיעה המלה 180 פעמים. לדוגמה, בראשית פרק ג, פסוק י"א: וַיֹּאמֶר--מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ. בראשית פרק כא, פסוק כ"ו: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ--לֹא יָדַעְתִּי, מִי עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם-אַתָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי--בִּלְתִּי הַיּוֹם.

עכשיו מגלה לנו הדוברת מניין בא המגיד: ממתיבתא שברקיע. בכוונה היא נוקטת במלה רקיע ולא שמים. רקיע כאילו שהאלוהים רקע אותו, היינו את השמים. עיצב אותם. בתוך העיצוב השמימי נמצאת המתיבתא המסתורית שממנה איך שהוא בא המגיד, לכן ברור לכל שהמגיד אינו כאחד האדם ושפתו גם היא לא כאחד האדם וכך זה אכן נשמע:

הוא מדבר משפטים לא ברורים לה. לדוברת כמובן (לא לו) המילים שלו נשמעים כאמו שברי מילים כמו שברי זכוכית כדי לסבר את העין והם נאמרים בלחש. נכנסים ויוצאים היינו לרגע מובנים לרגע נאלמים (באלף) הכל עוד לא ברור גם הדוברת מופתעת.

לחשים לחשים מעורר אסוציאציה לנחשים. הנחש הוא ערמומי והוא לוחש בלשונו. הלחש שלו מעורר אסוציאציה נוספת ל לחשים לחשים היינו לחש מסתורי שיש לנחש אותו. עליה להבין מה הוא אומר ולכן מאחר שקשה להבין אותו, הלחשים שלו נכנסים ויוצאים.

אגב נכנסין ויוצאין מתקשרים ל-תיבתא היינו ללשון המשנה והתלמוד הסיומת של נון במקום מם.

מבחינה תוכנית:

המגיד אקטיבי והדוברת פסיבית. הוא הפלט, היא הקלט. הוא מוסר לה את כל דבריו בפעם אחת - "הגיד באוזני את כל לחשיו". והדברים באים אליה כלאחר יד נכנסים ויוצאים מה נשאר
אנחנו עוד לא יודעים...

2. מקטע שני בית שני:

וּבָא הַמַּגִּיד
וּבְיָדוֹ הָאַחַת
סֵפֶר שִׁירָה
מֵהֵיכָלוֹת גַּן עֵדֵן
וּבְיָדוֹ הַנּוֹתֶרֶת
רֹךְ וּמַגָּע .
וְהָיָה יָפֶה כְּחָתָן
וַיּזְעַק זְעָקָה.
כָּל חוּשַׁי שֶׁנָּדַמּוּ
נֵעוֹרוּ לַחַיִּים.
הָיִיתִי יְרֵאָה.

לאחר הזעזוע כביכול של ההופעה הראשונה המסתורית, בחצות, של המגיד הוא לפי הנראה נעלם וחוזר אליה שוב. הפעם חזרתו היא שונה. הוא לא לוחש לחשים ולא אומר שברי מילים. הוא מופיע כחתן בחופתו, היינו, מופיע בשמחה, באושר, בהדר ובידו האחת ספר שירה ממרום שמים ובידו השנייה מתת של רוך ומגע. אלו מתנות שהוא מביא לדוברת שהיא לפי שנראה מדומה כאן
לכלה.

מהו ספר שירה שיכול להופיע מהרקיע? הרעיון העולה מיד הוא שירת המלאכים. ולא סתם שירת מלאכים, אלא שירת מלאכים רוגעת נוגעת ללב. זו מתנה שהוא מביא לכלה בשתי ידיים לא ביד אחת, היינו הוא מביא לה את מתנתו ברוחב לב. המטרה - ספר השירה עם המגע הרך יעורר בה ויהיה מעין קטליזטור בה למעין נשמה יתרה לשיריה שיעלו וירקיעו שחקים ביופיים ידמו אולי לשירת המלאכים היפה.

ברור שהוא לא יכול להביא את הספר מהיכלות גן עדן שהרי גן עדן על פני האדמה נמצא הוא. אלא שזה דמוי לגן עדן שמימי, היינו כשם שיש גן עדן על פני האדמה יש גם מקביל לו בשמים ומשם מביא המגיד את מתנתו מהיכל גן העדן השמימי!

חתן מול כלה. חתן ומתנתו וכלה העומדת לקבל את מתנת כלולותיה. היופי שלו כחתן הוא שמימי. הדוברת המומה נאלמת דום קפואה במקומה, לא יכולה לקלוט דבר, לא יכולה לומר דבר, ואז המגיד היפה כחתן בחופתו זועק זעקה, מעין סירנה, להעיר את כלתו מההקפאה שנכנסה אליה ואכן חושיה הרדומים לכאורה התעוררו לחיים אך היא עצמה פחדה. מזכיר את הסנה הבוער ומשה שפחד מהמראה הקדוש הזה היראה והפחד משיקים זה לזה והיראה כאן היא מגודל הקודש והמסתורין השמימי שאדם בן אנוש לא רגיל בו.

מבחינה צורנית

האמירה ביד אחת ספר שירה וביד שנייה רך ומגע מעורר אסוציאציה לספר נחמיה בו נאמר:
נחמיה פרק ד פסוק י"א: הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל, עֹמְשִׂים; בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח.
ויזעק זעקה מזכיר באופן אסוציאטיבי את הצעקה הנוראית של עשו שנלקחה ממנו הברכה ורק הצעקה האיומה שלו גרמה ליצחק לברך גם אותו היינו העירה את יצחק והעמידה אותו על מקומו.

לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי.

באופן אנלוגי לשיר כאן הזעקה או הצעקה של המגיד רק היא עוררה את הדוברת לחיים חושיה התחדדו והיא חזרה לעצמה

3. מקטע שלישי: בית שלישי

וּבָא וְהָלַךְ
דִּבֵּר אִתִּי פָּנִים בְּפָנִים.
וְקָרָא לִי: כַּלָּה.
הִרְקִיעַ אֵלַי אוֹת וְעוֹד אוֹת.
נָדַם קוֹל
צִפּוֹר עַל עֲנַף עֵץ לֹא צִיְּצָה
שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ
וְעֵינַי רוֹאוֹת
וְקוֹלִי נֶאֱלָם.

פתיחה היא מעין מקרו למה שקורה הלאה. המגיד שוב בא אך אחרי האירוע הוא הלך. אם יחזור או לא? לאלוהים הפתרונים, או נכון יותר בבית הבא האחרון ולכך עוד נגיע.

אך האמירה ובא והלך, הקוטביות הזאת בין שתי המילים, מעוררת תמיהה וסקרנות אצל הקורא להבין מה קורה הלאה. אז מה קרה כשהוא בא? הנה: הפעם הוא לא לוחש לחשים וגם לא נותן מתנה הוא מתקרב עד כדי קרבה של פנים מול פנים (היינו יש כאן דינמיקה גם מבחינת הקרבה של המגיד לדוברת. בהתחלה הוא מרוחק ממנה ומבית לבית מתקרב אליה יותר ויותר)
בניגוד לנאמר בתורה שמשה דיבר עם האלוהים פנים אל פנים. יא וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל-הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.

כאן הדיבור הוא שונה הוא דִּבֵּר אִתִּי פָּנִים בְּפָנִים. כאילו פניו שלו האצילו על פני הדוברת ובכך האציל מרוח השכינה שדבקה בו אליה. ברגע שפניו נגעו בפניה כל הסודות כל ההילה של הקודש באה אליה ועתה כאילו הופחה בה נשמה שמימית אלוהית משהו, שיכולה לשפר את מעשיה מעבר למה שהיו עד עתה. כלומר במקרה של המשוררת את שירתה.

הוא קורא לה בשמה כלה, למרות שכולנו ידענו עוד מהבית הקודם שהיא כלה. עתה הוא, המגיד השמימי מכנה אותה בתואר זה. את מתנתו זו הוא לא נתן כלאחר יד אלא רקע אותה בברור כמו שנאמר אות אות נרקע כחותם לעד. באותו רגע קודש השתרר מסביב מעין חוג קודש שסבב סביב שניהם. כאילו אך לא קודש של שרפים האומרים "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו" ממש לא! אלא קודש של שתיקה. קודש שאין בו אמירה כל שהיא שיכולה להפריע אותו. אולי כמו צפור שלא השמיעה קולה במעמד הר סיני או כלב שלא חרץ לשונו ביציאת מצרים. שקט שמהותו הוא קודש.

אצל המשוררת זה הקודש העילאי קודש קודשים המתבטא דווקא בשתיקה ולא באמירה.

4. מקטע רביעי: בית רביעי

וּבָא הַמַּגִּיד
וּבְיָדוֹ הבְּשׂוֹרָה.
וְאָז סָב עַל עִקְבוֹתָיו
נֶעֱלָם.

מי שלא היה בטוח ב ובא והלך. יכול להיות עכשיו רגוע. הנה הוא חזר ובא! ולא סתם בא אלא עם בשורה. מה היא הבשורה? זו הפואנטה של השיר שכל קורא שקרא בעיון את השיר צריך להבין מה היא הבשורה הזאת. בכך מילא המגיד את תפקידו שב על עקבותיו ונעלם. למה הוא נעלם? כי את שליחותו הוא ביצע ואין צורך בו עוד לאן הוא נעלם כל קורא צריך לנחש. אני חושב שהוא חזר להיכלות הקודש בגן עדן השמימי במתיבתא שהוא כנראה ראש לה.

לסיכום:

שיר שיש בו יסודות מסטים ולא בכדי. גם מי שלא מכיר את המשוררת מרגיש שיש כאן איזו שהיא בקשה לסיוע לעזרה ניסית כל שהיא. והקשר הוא בין בן אנוש תמים מוגבל ביכולתו לבין מגיד שמימי הבא מגן עדן של שמים מהיכלות קודש שיש בפיו נחמה שיש לו גם מתנתה אל שכולנו נקווה שתעזור יופי של שיר.

סיכום כללי למאמר לשירתה של דורית שירה ג'אן

בשירים אלו התואמים כמעט זה לזה מצאנו את ההיבטים הבולטים העיקריים בשירתה של דורית שירה ג'אן: שירה שצמחה אצלה בגיל מבוגר יחסית כתוצאה ממחלה שהביאה אותה אל הוצאה של שירת הנפש הכואבת. מצד אחד הראנו את ההתחברות שלה הבלתי מסויגת אל רחל המשוררת שבהשראת שיריה כתבה גם היא בין היתר שירים בנושאי הכאב והייסורים אך הגדילה עשות כשיצאה מהם הלאה באומץ אל ההתמודדות האישית האופטימיות וראית האור שבקצה המנהרה. כמו שהיא כותבת בשיר "יותר מכל" כך: "יוֹתֵר מכֹּל אָהַבְתִּי עֹז רוּחִי" כלומר דורית קוראת את רחל אליה, ויוצאת ממנה הלאה להיות היא עצמה קרי דורית! היא לא משלימה עם הכאב היא מעריצה את עוז רוחה לצאת ממנו הלאה ולמצוא משמעות לחיים שמוצאים בטוי חזק בשיריה.

פן אחר בשיריה הוא הפן המיסטי החיפוש של ההשראה השמימית האלוהית משהו, האנרגיות הבאות מעולם המלאך או המגיד הבאים אליה לסיע לה להתגבר אל יסורייה בעזרת תמצית חייה א נכון יותר המנוע של חייה שהם השירה. השירה התמימה הנובעת מהבטן " כַּף יָדִי מְהַלֶּכֶת עַל בִּטְנִי נוֹגַעַת בַּנִּסְתָּר" (שיר המלאך)

רואים גם שדורית חיה את התנ"ך ומביאה אותו אל שיריה באסוציאציות תנכיות משהו המזכיר במקצת את שירת ימי הביניים בהם נהגו המשוררים לשבץ מילים תנכיות במשפטים ולהיגרר אחריהם לשיבוצים אסוציאטיביים נוספים. אצל דורית הקו המנחה הוא תמיד הרעיון שבשיר וההתייחסות התנכית באה אגב הכתיבה.

תאריך:  23/09/2018   |   עודכן:  23/09/2018
חגי קמרט
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
הנפש הכואבת
תגובות  [ 1 ] מוצגות   [ 1 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
בלפור חקק
25/09/18 21:12
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
זה לא אוטוביוגרפיה - זו "אוטוגאוגרפיה"... ואכן כשמו כן הוא - מחרוזות של סיפורים מרתקים מדרך חייו בנגב
23/09/2018  |  חנינא פורת  |   כתבות
אנו בחודש של תפילות ופיוטי קודש, וזה הזמן להציץ למכמני לשון הפיוטים, לחקר הפיוט העברי. ננסה לעשות זאת בעקבות מחקריה של ד"ר נעמי פויגלמן.
23/09/2018  |  הרצל ובלפור חקק  |   כתבות
קובץ השירים של יהודית מוסל-אליעזרוב הוא מכלול של שירים ישנים וחדשים שנכתבו במשך כחמישה עשורים. הפרסום הראשון של שיריה בכתב העת "עכשיו" נעשה ביוזמת המשורר יהודה עמיחי. אמיר גלבע פרסם את ספרה הראשון "כפפות משקפיים ומטריה" בהוצאת "מסדה" (1980). את כינוס השירים בספר החדש יזם פרופ' דן מירון, שכתב מסה רחבה על השירים, שאמורה להופיע כפרסום נפרד. לאחרונה יצאה לאור מהדורה שנייה של מבחר שירים זה, וזו הזדמנות לפרסם מאמרי על הספר (המאמר פורסם בעבר בכתב עת "פסיפס", אביב 2017).
23/09/2018  |  בלפור חקק  |   כתבות
התאים הם כמו מכונה, כמו מחשב קטן ומתוחכם בגודל של מיקרונים בודדים. אם נפרק אותם לאברונים, לאותם חלקים שבונים אותם ונבדוק לכמה מתוכם ידוע לנו תפקידם, התשובה תהיה פחות משליש. בית המשפחה בו נולדה וגדלה פרופסור מאיה שולדינר (43) העומדת בראש מעבדת המחקר במכון ויצמן מנבא היטב את תחנות חייה ואת המקום בו היא נמצאת כיום ברמה המקצועית והאישית כאחד.
23/09/2018  |  שרון מגנזי  |   כתבות
כמה מגדולי הדור האחרון, ובהם הרב אליעזר ולדנברג מירושלים והרב משה פינשטיין מניו-יורק, התחבטו בשאלה: האם לקיים ברית מילה בשבת, כאשר ברור שחלק מן האורחים יחללו שבת? היו שהשיבו בחיוב, היו שהשיבו בשלילה; בפועל, מוהלים יראי שמיים מוצאים דרכים לדחות את הברית כאשר מתעורר החשש.
21/09/2018  |  איתמר לוין  |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
היועצת המשפטית קרעה הלילה את מסכת הצביעות והרמייה והשטיקים והטריקים של בנימין נתניהו ושריו ובעיקר החרדים שבהם    בהרב-מיארי אמרה למאיר פרוש ולמגעילים שעימו כי צריך להגן על האומה ולה...
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
איתמר לוין
איתמר לוין
עם חיוך תמידי והמון סבלנות ואנושיות, חוי טוקר מנהלת בנינוחות דיוני חדלות פרעון - אם כי לעיתים תכונות אלו גורמות לה לאפשר לעורכי דין להאריך מדי ואף לנהל שיחות ממש מתחת לדוכן
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il