שבת הפכה לציון דרך בחלקי במלחמת יום הכיפורים. זה היום שבו נקראתי מהבית ונקרעתי ממשפחתי הטריה. בשבת (שבוע לאחר מכן) החליף אילן קיטאי את אהוד גרוס (המ"פ) בפיקוד על הטנק שלי ובשבת, שוב בשבת (בחלוף עוד שבוע) היה היום בו הטנק שבו לחמתי חטף ואילן קיטאי נהרג.
העיסוק האובססיבי שלי, מדי חודש תשרי מאז אוקטובר 1973 הביאני להתמקד, הפעם, בשבת השחורה. השבת בה נהרג קיטאי.
יום שבת, 20 באוקטובר, 1973, התחיל אצלי כמו כל יום אחר בימים שקדמו לו במלחמה הארורה ההיא. קבלת שבת לא הייתה עם קידוש אלא עם מטח קטיושות על חניון הטנקים שלנו - של גדוד 410 בחטיבה 600, דווקא בשעה שאני שמרתי בצריח הטנק. מאחד הפגזים שנפל בינינו לבין הטנק השכן נהרג מי שעמד בצריח - אביחי ברגסון, ואני, התמזל מזלי ויצאתי ללא פגע. בבקר מצאתי רסיס ענק בתוך הטנק שהצליח לעבור בפתח הקטן שנשאר ביני לבין הצריח.
בשבת בבקר, כמו בכל אחד מהימים הקודמים, השמש עמדה לנו מול העיניים ועד שעות הבקר היותר מאוחרות עמדנו במקום והמתנו שהסנוור, שהפריע בעיקר לתותחנים שבינינו, יפסק. כמובן נפילת הפגז בסמוך לטנק במהלך הלילה העירה את כל אנשי הצוות: את אילן קיטאי המט"ק, את משה משה הטען קשר ואת יצחק אפו הנהג. אחרי זה כבר, ממילא, היה קשה להירדם מחדש בתוך הטנק בין הפגזים והמכלולים השונים כאשר כל תזוזה גורמת לסימן כחול ממכה יבשה.
את אילן הכרתי בקושי שבוע. בשבת, שוב שבת, נדלק המנוע של טנק מפקד הפלוגה שבו הייתי מצוות וכנהוג המ"פ החליף טנק וקיטאי הגיע לטנק שלנו כדי לטפל בתקלה בסדנה. תוך כדי עבודת המכונאים על הטנק הספקתי ללמוד קצת על אילן. קודם כל שנולד בשם מרדכי-מטקה, ורק בצבא הפך לאילן. הוא הספיק לספר לי קצת על הוריו. על האמא רעייה שנפטרה מסרטן חודשים ספורים לפני המלחמה ועל האב, חנינה, שעבד בשימורי "נון" ורק חיכה ליום שבנו יסיים את לימודיו בטכניון ויתפוס תפקיד בכיר במפעל הקיבוצי. עוד הספיק לספר לי, כי הבטיח לאביו להצטרף אליו בשתיית כוסית ברנדי בשש אחרי המלחמה. גם הספיק אפילו לציין כי הוא הבכור ואחריו שלוש אחיותיו, מרים, רבקה ויונה.
סירוב פקודה
באותה שבת מקוללת נסענו, כאמור, לתקוף את המערך המצרי שתפס את מתחם "מיסורי" - כך נקרא במפת הקוד הצה"לית "סיריוס". במתחם שרצו אלפי חיילי חיל רגלים מצרים, מצוידים בנשק אנטי טנקי חדיש ובעיקר, לדאבוננו, יעיל. ואנחנו, בלי שום מידע מודיעיני מוקדם על סוג הנשק הקטלני (לגבינו) שבידי המצרים ביצענו התקפה שלימים כמעט כל המפקדים הבכירים שהיו מעורבים בה טענו שהייתה מיותרת וכי עמדו על סף סירוב פקודה.
לא רק שנשק השמדת טנקים היה בידי המצרים על "מיסורי", אנחנו לא היינו מצוידים בנשק מתאים ללחימה נגדם, נגד חיילי חי"ר ומשגרי פצצות RPG וטילי נ"ט. אנחנו עם מקלעים שלא מתאימים לכנות ורוקדים עליהם ובנוסף עקב מחסור בתחמושת כבדה (פגזים). רובה הייתה פגזים חודרי שריון שאינם מתאימים ללוחמה נגד כוחות חי"ר. אז ככה היה לנו גם באותה שבת בבקר.
היינו חלק מפלוגה ל (לורה בקשר) שאליה הגענו במקרה לאחר תיקון התקלה במנוע. יצאנו מהסדנה ונסענו לכיוון התעלה ולמזלנו טרם ממש נכנסנו לתוך מעבה המערך המצרי, מישהו עצר אותנו בקשר והדביק אותנו לאותה פלוגה ל.
אז יצאנו לאותה התקפה. בהיותנו טנקיסטים מנוסים פיתחנו תורת לחימה משל עצמנו נגד ירי הטילים. כאשר רואים את כדור האש האדום, הנותב, של הטיל המשוגר ומתקבלת התראה על כך מיד ברשת הקשר יורים פגז מבלי לכוון כדי שיעלה אבק וימנע מהמשגר לכוון (הטילים היו מונחי תיל) אל עבר הטנק. לפעמים זה עבד ולפעמים, לצערנו, לא.
בפעם הראשונה כאשר נורה לעברנו טיל יריתי מיד ואפילו הצלחתי לפגוע בג'יפ שעליו ישב משגר הטיל. לא חלפו דקות והמזל נגמר. בום. עשן, ריח של שריפה והטען, משה, פותח את מכסה פתח הטען קשר כשכל פניו מגואלות בדם וצועק "אילן הרוג על הרצפה". אותו קיטאי שבשבוע ההיכרות אתו למדתי על מוטיבציית העל שלו ודבקותו במשימות שהוטלו עלינו. "מלח
הארץ" אומרים היום, אני חושב שאילן היה "דבש הארץ".
אותה משפחה
מסתבר שכוס האסונות של משפחת קיטאי לא הסתיימה במות האם הצעירה ונפילת הבן הכל כך מוכשר.
שנים אחרי אותה שבת מחורבנת שמעתי על רצח נוסעי אוטובוס הדמים בכביש החוף. מהר מאוד הבנתי כי אסון נורא פקד שוב את משפחת קיטאי. אותה משפחה שניצלה בעור שיניה מהשואה. אותה משפחה שגורשה על-ידי הבריטים למחנות המעצר בקפריסין. אותה משפחה שבנה מטקה (אילן) נולד שם, בקפריסין, ושעם עלייתה הייתה בין מייסדי קבוץ נווה ים. אותה משפחה שאיבדה את אם המשפחה, רעיה, כשהיא רק בת 44.
שוב אסון נורא, ושוב ב... שבת. רבקה קיטאי - הוכמן (אחותו של אילן) ושני ילדיה, רועי על שם רעיה ואילן על שם אילן מפקד הטנק שלי, נרצחו על-ידי מחבלים בני עוולה.
לאחרונה, כאשר ידידה קרובה סיפרה לי על רופאה בבית החולים מאיר בכפר-סבא. רופאה שהיא מלאך. רופאה שטיפלה באביה של אותה חברה, אורית, במקצועיות מדהימה, במסירות ובאמפתיה נדירה במחוזותינו. לא הופתעתי כשהתברר לי כי אותה מלאכית בלבן (היום בירוק בדרך כלל) היא אחותו של אילן, ד"ר יונה קיטאי.
