|
|
אותם קולות [צילום: AP/Niranjan Shrestha]
|
|
|
|
|
אדם חולם את עתידו וטווה את עברו. מה שיהיה, הוא על כן תמיד יותר ודאי ממה שהיה. לא מה שיקרה. לא מה שתלוי באין סוף צמתים מהם יוצאות דרכים אין ספור ההולכות אל מקומות שלא היו ולא נבראו עד שהדרכים באו שם. זה לא ודאי. אבל המחר שאדם חולם אותו לבדו, הוא ודאי. הוא בעל החלום. בעל כל מה שהוא חולם אל תוכו. חלום כל איש וכל אישה אחד הוא.
אבל העבר, תלוי במי שזוכר אותו. שניים שהיו בשעה אחת, במקום אחד, שנשמו אותן רוחות, וראו אותם מראות ושמעו אותם קולות, אינם יכולים לזכור דבר אחד, כי לא מה שאירע או התרחש נזכר אלא מה שנזכר אירע והתרחש. ומה שאדם זוכר הוא יוצר, הוא בונה מלקט שרק הוא יודע לאסוף, רק הוא יודע לשכוח, ולפגישה לאחר זמן עם מה שהיה הוא מביא לא את מי שהוא היה אז, אלא את מי שהינו עכשיו. וכן יוצר חברו, וכן הוא בונה, ומה שאוסף האחד אינו מה שאסף השני, ומה שהאחד שכח אולי נזכר השני, וכשהשניים נפגשים בעברם שוב אחר זמן, הם יודעים, כל כמה שהעבר עליו הם מתרפקים לבדם היה אחד, מששבו אליו - יש מן האחד שנשאר אחד, ויש הרבה, הרבה עד למאוד מאוד, שנעשה כבר שניים ואולי אף יותר, והפגישה היא פגישה חדשה.
וזה כך ההווה. רציף בו העבר בא לחנות, רציף ממנו יוצא העתיד להלוך. היוצא להלוך אורז מטעניו, כותב עליהם את שמו, ומשלח אותם. הפורק נותן מטענים על הרציף, יש שהוא יודע שפעם כתב עליהם את שמו, פעם אינו יודע אם הם שלו. הוא עומד ביניהם ומחליט, בורר, בוחר, זוכר, משתאה תמיד איך הכל שלו, עכשיו על רציף ההווה.
העבר שבא הוא שלו רק שלו. העתיד היוצא גם הוא שלו, עד שיום אחד יחנה ברציף של הווה שיבא, ומי יודע מה יפרוק שם, מי יודע.
השגת האמצעים היא הכרחית אפוא למימוש הרצון להשגת המטרה
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
