ברט וברוטלי

הראשונה היא הקיטוב העצום וכנראה חסר התקדים של ארה"ב. הרוב בו אושר מינויו של קוואנו – 50 מול 48 – הוא הקטן ביותר מבין 19 השופטים שעודם בחיים (15 המכהנים וארבעה בדימוס), אשר מונו מאז 1975. זהו כמעט הרוב הקטן ביותר האפשרי, למעט תיקו בו סגן הנשיא הוא המכריע. קשה לראות זאת רק על-רקע ההאשמות נגדו בעבירות מין; הדמוקרטים הבהירו מהרגע בו הודיע הנשיא דונלד טראמפ על מועמדותו שיתנגדו לו בכל תוקף. קשה גם לראות זאת רק על-רקע תפיסות העולם שלו ופסיקותיו בעבר; שופטים שמרנים וליברלים כאחד זכו לרוב גדול ואפילו לאישור פה אחד.

האמריקנים מטבעם אוהבים אבחנות חדות וברורות: השריף מול הפושע, הטובים נגד הרעים, שחור או לבן. זו גם הסיבה שהם נעים מקיצוניות אחת לשנייה: סכין יפני במטוס לפני 9/11, איסור על קוצץ ציפורניים אחרי 9/11; פיקוח מגוחך על שוק המניות לפני אנרון, חניקה שלו אחרי אנרון. במערכת פוליטית דו-מפלגתית זה אומר: או שאתה שמרן ורפובליקני או שאתה ליברל ודמוקרטי. מי שמקנא במערכת הזאת, כדאי שיראה את המחיר: אין מקום לגווני ביניים, אין אפשרות להיות באמצע, אין יכולת לשלב עמדות משני הצדדים.

ההקצנה הזאת הולכת ומחריפה מזה שנים, ונראה שאת השיא – או את השפל – שלה היא חייבת לדונלד טראמפ. הוא בנה את כל הקמפיין שלו על הסתה ושנאה כלפי הילרי קלינטון, והוא ממשיך לתקוף ולחרחר ריב על בסיס יומיומי. זה בתוך הממשל שלו (ראו את התבטאויותיו נגד ג'ף סשנס), זה נגד מדינות אחרות (זוכרים את "איש הטילים הקטן" לפני שהפך לחברו הטוב?) וזה בעיקר נגד הדמוקרטים. הללו מצידם אינם טומנים את ידם בצלחת, אך טראמפ הוא המלבה העיקרי של האש. זה אופיו, זה הצליח לו ועושה רושם שהוא פשוט נהנה מכל רגע.

בכל מערכת יחסים, גם פוליטית, גשרים נבנים ביגיעה ממושכת ונהרסים בן-רגע. חוסר היכולת וחוסר הרצון של טראמפ להושיט יד לצידו השני של המתרס, יעלה לו ביוקר רב. העובדה שמינויו של קוואנו כמעט נכשל, היא רק הקדימון למה שיקרה אם וכאשר הדמוקרטים ישיגו בעוד חודש רוב בלפחות אחד משני בתי הקונגרס. אם זה יקרה, הם יטרפדו את יוזמות החקיקה של טראמפ – לאו-דווקא משיקולים ענייניים, אלא מתוך נקמה וכדי להכשיר את הקרקע לבחירות 2020. זה אומר, שארה"ב תשקע במאבקים פנימיים שבמידה רבה ישתקו את יכולתה לפעול. כידוע, כאשר ארה"ב מתעטשת – לעולם כולו יש שפעת; תארו לעצמכם מה המשמעות כאשר ארה"ב סובלת משיתוק.

הנקודה השנייה היא החד-צדדיות המוחלטת של אמצעי התקשורת העיקריים בנוגע למינוי קוואנו בכלל וביחס להאשמות נגדו בפרט. לצורכי עבודתי אני עוקב בצורה שוטפת ורצופה אחרי וושינגטון פוסט וניו-יורק טיימס, שני העיתונים החשובים ביותר בארה"ב שהם גם העוינים ביותר לטראמפ. ככל שראיתי, לא הייתה בהם מילה אחת בדבר האפשרות שכריסטין בלייסי-פורד טועה. לא היה אפילו סימן שאלה אחד בשאלה העקרונית של האפשרות להרוס אדם בלא שמץ של ראיה. לא היה אפילו קול אחד שדיבר בשבחו של קוואנו מבחינה מקצועית. לא היה כותב אחד שיאמר: טראמפ ממלא את חובתו החוקתית וממנה שופט שעם דעותיו הוא מסכים – בדיוק כפי שעשו כל קודמיו.

טראמפ קנה ביושר רב את האיבה התקשורתית כלפיו. השחצנות שלו, האגו העצום שלו, השקרים שלו – כל אלו מחייבים חשיפה מתמדת. התגובה שלו לפרסומים נגדו היא לכנות את התקשורת בשמות גנאי חסרי תקדים ואף לחתור תחתיה, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהיא ממלאת תפקיד חשוב ביותר בחברה האמריקנית הדמוקרטית. התקשורת חייבת להתגונן ולתקוף חזרה, כדי שתוכל להמשיך ולמלא את חובותיה.

כל זה אינו אומר שלתקשורת מותר להתייצב אוטומטית נגד כל דבר שטראמפ אומר ועושה, ולתמוך אוטומטית בכל מי שמתנגד למה שהוא אומר ועושה. התקשורת מחויבת ליושרה מקצועית, לאמת ולפחות למידה מסוימת של איזון. מי שתוקף (ובצדק) את רשת פוקס ניוז על התייצבותה המביכה לצידו של טראמפ, אינו יכול באותה נשימה לעשות בדיוק את אותו הדבר מהכיוון ההפוך. אני לא מאמין שהטיימס והפוסט לא יכלו למצוא אפילו כותב אחד שייצא להגנתו של קוואנו; אני לא מאמין שעשרות עיתונאים ופרשנים בשני העיתונים חושבים כולם בצורה אחידה.

אבל זו בדיוק התמונה שהצטיירה מהם בשבועות האחרונים, וזה מה שהוביל למחאות האלימות נגד מינויו של קוואנו, מצד מי שלא התעמקו בטענות ולא הפעילו מינימום של שכל ישר. הסנאטורית סוזן קולינס נזקקה לליווי של משטרת הקפיטול לאחר שהכריזה שתצביע בעד המינוי. אשתו ובנותיו של קוואנו ספגו איומים. פרחחים ניסו לשבש את ההצבעה בסנאט. וכן, היו גם איומים על חייה של כריסטין בלייסי-פורד – שטראמפ ותומכיו (כולל בתקשורת) אינם יכולים להתנער מכל אחריות עליהם.

התנהגות כזאת כורתת את הענף עליו יושבת התקשורת האמריקנית. גם ככה קרוב למחצית מתושבי ארה"ב – תומכיו של טראמפ, שרבים מהם אינם בדיוק האנשים הכי מתוחכמים בסביבה – אינם מאמינים לה, בזים לה ואפילו היו רוצים לראות בחורבנה. חד-צדדיות שכזאת, הן בדיווחים והן בפרשנויות, לא רק שתחזק את דעתם של אלו, אלא עלולה לשכנע מיליונים אחרים שיש ממש בטענות נגדה. וגם כאן, אם התקשורת האמריקנית תאבד את כוחה וסמכותה המוסרית – התוצאות לעולם כולו עלולות להיות חמורות.

הנקודה השלישית היא אישורו של המינוי למרות ההאשמות נגד קוואנו, וכאן אני רואה מקום לאופטימיות זהירה. עמדתי שוב ושוב על כך שמדובר בהאשמות בעלות אופי פלילי שאינן נתמכות בראיות כלשהן, ושהאווירה הציבורית בארה"ב היא של ביצוע לינץ' במהירות הבזק בעקבות כל בדל האשמה בתקיפה מינית. זהו מצב חמור מאוד, הפותח פתח לסחטנות, לנקמנות אישית ולמניפולציות פוליטיות.

קוואנו הוא האדם הבולט הראשון בשנה-שנתיים שלא הסכים להיכנע. אחרים – הן במגזר הפוליטי והן במגזר העסקי – העדיפו להיכנע ללא קרב. אולי זה משום שהם באמת היו אשמים; אולי זה משום שהסיקו שהמלחמה אבודה ממילא ושניהולה רק יזיק להם עוד יותר. אבל קוואנו החליט שהוא נלחם על חפותו, ובעצם על זכות היסוד הכי בסיסית במדינת חוק דמוקרטית: לקבל הליך הוגן. והוא ניצח.

מי שמסתכל על ההאשמות הללו בעיניים פקוחות יגלה, שהן לא היו עוברות את סף דלתו של השוטר הכי מתחיל. טענות על אירועים מלפני 35 שנה, שלא סופרו לאיש בזמן אמת וגם לא עשרות שנים אחר כך; העדר מוחלט של ראיות פיזיות; עדי ראייה מטעם המתלוננת (כריסטין בלייסי-פורד) המכחישים את גרסתה; חשיפת הטענות ברגע בו ה"מואשם" עומד בפני שיא הקריירה שלו ובעיצומו של מאבק פוליטי לוהט; ניגוד מוחלט בין הטענות לבין כל הידוע על אופיו ומעשיו של ה"מואשם".

אולי כעת תתחיל ארה"ב להבין, שאי-אפשר לשפוט אדם בפייסבוק ובטוויטר, ושאין תחליף להליך משפטי או לפחות משפטי-למחצה כאשר מעלים טענות על מעשים פליליים. אולי כעת יחליטו גברים חפים מפשע לא להיכנע אלא לדרוש הליך הוגן. זה לא יהיה קל, בלשון המעטה. הפופוליזם הליברלי ימשיך ללכת עם הנשים. האופי האמריקני המוקצן ימשיך להעדיף הוקעה מיידית על פני בירור שלוקח זמן. לא כל אחד הוא ברט קוואנו, עם חוט שדרה שכזה ועם תמיכה של הבית הלבן ושל הרוב בסנאט (ומצד שני, לא כל אחד הוא ברט קוואנו, עם מריחת ההאשמות בכותרות הראשיות ובשידור חי במשך שבועיים ברציפות).

ובכל זאת, ייתכן שנקבע כאן תקדים. בדרך כלל נדרשות לארה"ב 15-10 שנים עד שהיא מתיישרת לאחר מעבר מקיצוניות לקיצוניות. המעבר מהתעלמות מהטרדות מיניות להוקעה מוחלטת שלהן התרחש לפני שנתיים. ארה"ב רחוקה עדיין מהאיזון הדרוש בין זכויות המתלוננת לבין זכויות החשוד. לאחר ששנים העלימה עין מגברים רבי עוצמה המשתמשים בכוחם כדי לנצל, לתקוף, להטריד ולאנוס נשים – היא כעת מתעלמת מכך שיש גם טעויות ושקרים מצד מתלוננות. נצחונו של קוואנו לא ישנה את הגל, אבל אולי יקצר את הזמן שיעבור עד שיימצא האיזון הנכון.