א. מסורת

נכדי עלה לכתה ד׳, והצטרף לצופים. ברשת המשפחתית הועברה תמונתו במדי התנועה. לפני שישים שנה הצטרפתי לצופים, ופעלתי בתנועה עד לגיוסי. יש לי נחת-רוח מדור שלישי של צופים, שמתרוצץ במשפחתי, למרות שהצופים של היום אינם כמו הצופים שלי. בכל זאת, הפעילות בתנועה, אני מקווה, תסייע לעצב את נכדי.

בינתיים נכדי מרוצה, והכדור בידי מדריכיו.

ב. מתאבדים

הטייסים ב'אל-על' חזרו לשבש את טיסות החברה. נראה לי, שהם רוצים להתאבד. כלומר, שחברתם תיסגר. כבר הרבה שנים אני מעדיף להדיר את רגליי מ'אל-על' מהרבה סיבות. בין השאר, בגלל איחורים כרוניים.

טייסי 'אל-על' מזכירים לי את נהגי הקטרים ברכבת ישראל - גם כן חבורת מתאבדים, שעושה ככל יכולתה לסגור את החברה, שמעסיקה אותם. הגיע הזמן להפריט גם את שתי החברות הללו.

ג. אופניים רצחניים

מותו המיותר של הנער ארי נשר בתאונה, כשהורכב על אופניים, הצליחה להעלות אל סדר-היום את ההפקרות, הכרוכה בייבוא אופניים חשמליים ובשימוש בהם. גם אם תוגבל התקינה, שום דבר לא ישתפר אם לא תהיה אכיפה.

המשטרה מסתפקת ברישום דוחות אקראיים על שימוש בטלפון נייד ועל חניה, ועוד מעט תחזיר לשימוש את מצלמות המהירות. שוטר, או ניידת, הנם מראה נדיר ברחובותינו, והדבר ניכר בכל היבט של ההתנהגות בכבישים. חבר, שוטר בכיר בארצות-הברית לימד אותי כלל ברזל בשיטור: שיטור משמעו נוכחות.

משטרת ישראל והרשויות המקומיות מנסות להעביר את תפוח-האדמה הלוהט של האופניים החשמליים מאחריותן, והוא נופל בין הכסאות. בינתיים, יובאו ארצה יותר מרבע מיליון אופניים חשמליים, והרכיבה הפרועה עליהם מוכרת לכל מי שעוברים בכבישינו.

לצערי, רק מותו של ארי נשר הצליח לעורר עניין בנושא; ולכן, כנראה, ייעלם הנושא תוך שבוע-שבועיים מסדר-יומנו.

ד. אין חדש

בשבת מלאו 45 שנה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים (לפי מניינם), ושום מידע חדש לא פורסם על המלחמה, כדי להסביר את מה שאיתרע. לצערי, רוב המידע בספרים על המלחמה עוסק במחדל ההתרעה, שלדעתי, הנו שולי בדיון במלחמה, כיוון שהמחדל האג"מי היה בוטה.

עבדתי עם תא"ל יואל בן-פורת ע"ה על ספרו, 'נעילה' (עידנים, 1991), ואיני מזלזל במחדל ההתרעה, אך הוא מתגמד לעומת המחדלים האחרים, שנחשפו במלחמה.

בין שאר הרעות, שהנחילה לנו ועדת אגרנט, הייתה הקביעה השגויה, שהכל נבע מההפתעה. הוועדה (שחקרה את ההפתעה ואת שלושת הימים הראשונים למלחמה בלבד!) לא התייחסה לליקויים בהכנה למלחמה, שנבעו בעיקר מאי-הפקת לקחים ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה. בפרוץ המלחמה לצבאנו לא היו תורת לחימה נאותה, בניין כוח ראוי, הדרכה, אימונים, אמצעי-לחימה; ולא הייתה כוננות לקראת המלחמה, למרות שביום חמישי, יומיים לפני יום הכיפורים, הוכרזה בו כוננות ג׳. לכל אלה אין תשובה בהפתעה, אלא בליקוי מאורות אג"מי, שמנסים מאז להתעלם ממנו, ולהעלימו. עוד עניין, שמוסתר בענן של יחסי ציבור, הוא רמת הפיקוד, שהכשילה את צבאנו ביום הכיפורים.

המחדל האג"מי כמעט שאינו מטופל בספרות המלחמה. רובה עוסקת בטפל - במודיעין. ניסינו לתקן זאת בספרנו, ׳ניצחון בסבירות נמוכה׳, שהופיע לפני כשנה (שרידות ואפי מלצר, 2017), אך החדווה לעסוק במודיעין גוברת על הכל. וראוי להזכיר את המחדל בתחזוקה, שלמיטב ידיעתי, כמעט שלא טופל.

המלחמה הסתיימה כשמצרים קיבלה את כל סיני (כזכור, הציעו, במשא-ומתן חשאי, בתחילת 1973 גולדה מאיר, ראש הממשלה, ומשה דיין, שר הביטחון, את סיני למצרים - בתנאי שיקבלוהו אחרי הבחירות, שנועדו לסוף אוקטובר. אנואר סאדאת, נשיא מצרים, דחה את הצעתם, ויצא למלחמה); וסוריה קיבלה את העיר קוניטרה ושני מוצבים בדרום רמת הגולן. סאדאת, שחתם על הסכם שלום עם ישראל, נרצח על-ידי אויבי השלום. בזמנו וכעת שורר שלום קר, או קפוא, עם מצרים.

הצעירים שבלוחמי יום הכיפורים כבר חגגו את יום הולדתם השישים. ראוי היה, שייחשפו מסמכים ועדויות לגבי המלחמה. מגיע להם, לפצועים, לנכים, לפדויי-השבי ולמשפחות השכולות, שתיחשף האמת על מלחמת יום הכיפורים. ראוי שמסמכי ועדת אגרנט ודוחותיה יוצגו בפומבי. כמעט כל תוכנם פג תוקפו. אבל אצלנו החשאיות חוגגת, והמסמכים הללו מחכים באפלה למישהו, שיחליט לשחררם לציבור.