האמת שקמפיין "גם אני", לא הלהיב אותי ואפילו ראיתי בו תגובה קיצונית של ארגוני הנשים כלפי כלל הגברים, במקום להתרכז בהענשת פושעים אמתיים. אבל פתאום, כשהתחילה התנועה החדשה, "לא התלוננתי" וציינו שמדובר גם בגברים, נזכרתי, למרבה הפלא, שגם אני יכול להיכלל בזה...
כך, כמעט בעל כורחי, אני מוצא את עצמי מספר על מקרה של הטרדה מינית, שחוויתי לפני יותר משלושים שנה (ואני תומך בדעתה של עורכת הדין, שטענה שיש להתרכז בתלונות שאפשר להוכיח אותם). אני מוצא את עצמי מספר את זה, בצורה של קוריוז, או אם תרצו, צירופי מקרים מוזרים, שתמיד משכו את תשומת לבי.
זה היה באילת, בתחילת שנות השישים. הייתי ילד, עולה חדש. בשכונת הבלוקים הטרומיים, הופיע דייר חדש, דווקא בדירה של אמריקני רווק. היה זה האח שלו, שבא להתארח. בחור גבוה, נאה וקצת מלא שעצם היותו אמריקני שבה את לבנו הילדים העולים. היה בו את הקסם האמריקני, שהכרנו רק מסרטים. הוא הזמין אותנו אליו והיה מתאבק אתנו בחדר שלו. הדבר מאוד מצא חן בעיני, בחור צעיר, שמגלה התעניינות בילדים. מן הערצה כזאת אליו.
ערב אחד, במקרה פגשתי בו ברחוב והוא הזמין אותי אליו הביתה. הלכתי ברצון. תמיד התלהבתי להתארח אצלו, האמריקני, שהיה מלא הפתעות, כלפינו הילדים, שהיינו חסרי כל וכל דבר שהראה לנו, נראה כפלא. אבל הפעם הוא הציע שנשכב על המיטה והוא נצמד אלי והציע לי לאכול שוקולדים טעימים. לא הרגשתי נוח, אם כי לא פחדתי ממש. ברגע שאמרתי שאני צריך ללכת, הוא לא לחץ עלי ואני הלכתי. פתאום, כמובן, הבנתי שיש פה עניין מוזר כזה, שלא הייתי מודע אליו, של מיניות של גבר כלפי גבר... אני לא חשתי כל משיכה מינית אליו וזה אולי מה שהציל אותי, מלסבול אחר כך, מתסביך כלשהו. רק הייתי נבוך מאוד ומבולבל. לא משהו טראומטי. אחר כך, סיפר לי חבר אחר, שאף פעם לא השתתף אתנו במשחקים אתו, שראה חבר אחר שלי, אצלו בדירה. וגם שהאיש, נתן לחבר שלי כל מני מתנות... מאוחר יותר, הסתבר לי שאותו חבר, שסיפר לי זאת, היה בעצמו הומוסקסואל.
האמת שהרגשתי איזו גישה מוזרה, של האח של הבחור, שאצלו התארח, כלפי העניין שהוא גילה בנו הנערים. מן הסתייגות כזאת. אבל אז לא הייתי מודע כלל לנושא של הומוסקסואליות ובוודאי לא של פדופילים. זאת הייתה תקופה כל כך אחרת, שבה איש לא העלה על דעתו להתלונן על שום דבר כמעט. כוונתי שום דבר, להוציא מפשעים רגילים: אלימות פיזית, גניבה, מקרי אונס. איש לא חשב למתוח את הגבולות ולהתעסק בתלונות ועורכי דין. הוריי ארגנו לי, למרות הקשיים הכלכליים, מסיבת בר מצווה באולם. אבל הצלם לא הופיע כלל, כי באותו יום היה לו חתונה. איש לא חשב שאפשר להתלונן עליו, למרות שלא הצלחנו לצלם ולו תמונה אחת מהבר מצווה... כששכן נתן לי סטירה, לא העליתי בדעתי שאפשר להתלונן במשטרה.
אז בסופו של דבר, אני לא יודע, אם התנועות הללו, של ארגוני הנשים, הן מוצדקות. היום מכול זבוב עושים פיל. וזה לא שמצב הפשע והאלימות בחברה השתפר. בעצם המצב הורע עד כדי כך, שכבר לא מנסים להילחם בפושעים הספציפיים, אלא מחוקקים חוקים כלליים, שבהם כל אדם הופך לחשוד. ועל הדרך, הרבה מאוד אנשים תמימים, מוציאים את עצמם בבית המשפט. פעם סוף גנב היה לתלייה, היום הוא יכול להתחכם למערכת ולצאת זכאי.
אם תשאלו אותי, אני לא מאחל לעצמי, שאז, כשקרה לי המקרה עם הגבר האמריקני, הייתה מודעות כזאת להטרדות. כי אז פושע היה פושע וטיפלו בו ולא בכפפות משי ובלי עורכי דין. היו הרבה פחות מקרי הטרדה מינית אמתית, של מי שנפגעו מעברות מין. פשוט כי אז היו מטפלים במקרים האלו בצורה מידית וחריפה. היום הכל עניין של פוליטיקה. מקדישים את כל המשאבים למלחמה נגד מפורסמים ולא נשאר מי שיגן עלינו באמת, נגד פושעים אמתיים. מי היה אז מעלה בדעתו, שיקימו מקלט לנשים מוכות. יותר הגיוני היה אז, שיקימו מקלט לגברים מכים. שכן המשטרה טיפלה ביד קשה בפושעים, בלי לעשות חשבון לעורכי דין. היום הפושעים זוכים לטיפול טוב יותר מאשר הקורבנות.
לפני כמה זמן, בעיצומו של מסע הציד נגד השחקן
משה איבגי, כתבתי לו לפייסבוק. היה זה כאשר ארגוני הנשים היו מפגינות ומוחאות על כל העסקה של אבגי ואפילו בתפקיד קטן. הבנתי את הסבל הנוראי שעבד, בתור יוצר גאון, פשוט חנקו אותו. פשוט לא נתנו לבן אדם לחיות, חנקו אותו עוד לפני המשפט והפכו אותו לכתם על האנושות. במצב כזה, בן אדם לא יכול בכלל להמשיך להתקיים והרגשתי כלפיו אמפתיה רבה. הוא כתב לי בתגובה, שהוא לא מושפע מה"רעש" הזה. מאוד התרשמתי מהתגובה שלו, מהחוזק הפנימי, שהוא מצליח למצוא את האמת של האני הפנימי שלו ולהתעלם מההמון הזועם של הנשים ההיסטריות.
ולסיום, אני מתאר לעצמי שיהיו רבים שלא יסכימו עם הפרשנות שלי. ואני מקבל את זה. זכרו את הפתגם: "הדבר הראשן שמישהו יעשה למען עקרונותיו, הוא לשקר"....
ואפשר לנסח את זה אחרת: "איש באמונתו יחיה". אז נחיה ונראה ואני מקווה ליותר סובלנות כלפי דעות מנוגדות, למרות הלחץ האטומי שארגוני הנשים, מפעילות בתקשורת...