אליסון פרסון, בעלת טור בכירה בדיילי טלגרף, מצאה את עצמה תוהה עד כמה נמוך יירד הליך האישור של השופט ברט קוואנו. שפל חדש היה לאחר אישור המינוי, כאשר מורה ממינסוטה, סמנתה נס, צייצה: "אז מי יתנדב בשביל הקבוצה ויהרוג את קוואנו?"

כל אדם בעל היגיון ימצא קשיים בשני הצדדים, סבורה פרסון. ד"ר כריסטין בלייסי-פורד מסרה עדות נוגעת ללב וראויה לשבח על טענותיה לפיהן קוואנו ניסה לאנוס אותה כאשר היו בתיכון – אך העלאתן 36 שנים לאחר האירוע לא הייתה אידיאלית, וכך גם העלאתן בדיוק כאשר קוואנו עמד להתמנות לבית המשפט העליון של ארה"ב. אפשר היה לטעות ולומר שגרסתה היא בעלת מניע פוליטי ולא מילוי של חובה אזרחית.

הצד שכנגד היה עוד יותר גרוע. לימין הנוצרי לא היה אכפת האם יש אמת בטענותיה של בלייסי-פורד, בשל תמיכתם חסרת הפשרות בשופט העשוי לפסוק נגד הפלות. קוואנו עצמו מסר עדות לא-נעימה, כאשר פניו סמוקות והוא נע בין עלבון לבין כעס. אם הוא היה אישה, היו אומרים שהוא היסטרי.

ועדיין, שבה פרסון ואומרת, כל אדם הגיוני ומתון היה רואה חורים בשני הטיעונים. אלא שמתינות והיגיון כבר לא נחשבים. מה שיש לנו במקום זאת, הוא זעם נשי בוער, הגורם לכך שכל גבר מואשם – הוא אשם, בגלל שהם חמקו מעונש זמן רב מדי, וקדימה – תצלבו אותו! הסנאטורית הרפובליקנית סוזן קולינס – אישה הגונה שתמכה בקוואנו משום שהאמינה בחזקת החפות (שיגעון, נכון?), כונתה "תומכת באונס". פרופסורית מאוניברסיטת ג'ורג'טאון אמרה שכל הגברים הלבנים המואשמים "ראויים למות בעינויים, בעוד נשים פמיניסטיות צוחקות כאשר הן נושמים את נשימותיהם האחרונות. בונוס: נבתר את גופותיהם וניתן אותן למאכל לחזירים".

בחיי, היא נשמעת נחמדה – כותבת פרסון. היא יכולה להבין, כי נוכחותו בבית הלבן של מי שהתהדר בתקיפות מיניות ומי שחיקה בלעג את בלייסי-פורד, גרמה לזעם של חוסר אמון מצד נשים ושהזעם הזה מחפש לו מטרה. אבל דמוניזציה של המין השני ולהפוך את השנאה לגברים לכמעט פתולוגית – זה לא ייגמר טוב, מזהירה פרסון. ציד מכשפות היה הוכחה לפאניקה מוסרית; ציד גברים הוא מכוער באותה מידה; נשים אמורות להיות טובות מזה.