הכנסייה הקתולית מצויה במשבר החמור ביותר מזה 500 שנה, מאז תנועת הרפורמציה של מרטין לותר שגרמה לפיצול ולהקמת הכנסייה הפרוטסטנטית – סבור מסימו פג'יולי במאמר ב-Foreign Affairs. הסיבה: גל עולמי של חשיפת עבירות מין, במיוחד פדופיליה, עם אלפי מקרים שהתגלו מאוסטרליה ועד צ'ילה ומגרמניה ועד ארה"ב, תוך טיוח מכוון מצד בכיריה, כולל ארכיהגמונים שהגיעו לצמרת הגבוהה ביותר שלה.

תאודור מק'קאריק, לשעבר הארכיהגמון של וושינגטון, נאלץ להתפטר ממועצת הקרדינלים בשל האשמות על עבירות מין. הארכיהגמון קרלו מריה ויגאנו טען בפומבי, כי האפיפיור פרנציקוס ידע במשך שנים על מעשיו של מק'קאריק וסייע לטייח אותם, ודרש ממנו להתפטר. מכתבו של ויגאנו זעזע את יסודותיה של הכנסייה, המפולגת קשות בין שמרנים לליברלים, במיוחד בארה"ב. הכנסייה הקתולית זקוקה נואשות לרפורמה מבנית והיא ניצבת בפני קרעים פוליטיים, תיאולוגיים וגיאו-פוליטיים ההולכים ומחמירים.

כמו בזמן הרפורמציה, גם המשבר הנוכחי בא על-רקע שחיתות ממסדית וכאשר הממסד ובראשו האפיפיורים מתנגדים במשך עשרות שנים לכל הצעה לרפורמה ממשית במבנה הכנסייה עצמה. שערוריית הניצול המיני הנוכחית נובעת במידה רבה מ-50 שנות סירוב אפיפיורי לכל הצעה לביזור או למודרניזציה של ה"קוריה" – ממשל הוותיקן – אשר כמעט ולא השתנה מאז 1588, מיד לאחר הרפורמציה. ה"קוריה" הייתה ונותרה מערכת קרייריסטית, ללא אחריות אמיתית – לא רק בנושא עבירות המין, אלא גם ביחס לדרך בה היא מנהלת את הכנסיות המקומיות. במקביל, היא סובלת ממחסור קשה בתקציב ובכוח אדם, המקשה עליה למלא כיאות את תפקידיה – כולל בחירת 5,000 הגמונים ברחבי העולם.

פרנציקוס ניסה לשנות את המסלול ולאפשר יותר ביזור, אך ייתכן שהוא עשה זאת מאוחר מדי. נכון לעכשיו, ההגמונייות ברחבי העולם מסרבות לאמץ את הצעותיו. הצעד הבולט ביותר שלו היה מינוי יותר קרדנילים מחצי הכדור הדרומי, אבל צעד זה אינו יכול להשפיע בטווח הקצר על הדרך בה הוותיקן מנהל את הכנסייה.

פג'יולי מסביר, כי כאשר הכנסייה והאפיפיור מתנגדים לשינוי מבני, הוויכוחים התיאולוגיים נעשים מסוכנים יותר. בזמן לותר המחלוקת המרכזית הייתה על תפקידם של כתבי הקודש בתיאולוגיה הנוצרית; היום היא מתמקדת בנושא המין. השמרנים – במיוחד בארה"ב – נוטים לראות את שערוריות המין כתוצאה מהמהפכה המינית של שנות ה-60 וה-70, אשר לדעתם תרמה לכך שהומוסקסואליות הפכה לנורמה בקרב הכמורה. אגף זה סבור, שהניצול המיני ייפסק רק אם הכנסייה תדחה כל ניסיון לעדכן את תפיסותיה הדתיות בנושא המין, ובמיוחד ביחס להומוסקסואליות, ותסלק משורותיה כמרים הומוסקסואלים.

האגף הליברלי של הכנסייה, כולל קרדינלים שמינה פרנציקוס, מקבלים בעיקרון את התפיסות הנוצריות בנושא המין, אך מטיפים לגישה מעשית יותר בסוגיות כמו הומוסקסואליות, גירושין, נישואין מחדש, חיים ללא נישואין ואמצעי מניעה. לדעתו של אגף זה, הטיוח של עבירות המין הוא תוצאה מהצביעות של הממסד הכנסייתי, אשר עד לאחרונה התכחש לצורך לעדכן את התפיסות המיניות.

נקודת דמיון נוספת בין המאה ה-16 לבין המאה ה-21 הוא שהמחלוקת התיאולוגית הופכת למחלוקת פוליטית, ממשיך פג'יולי. הרפורמציה הייתה תחילת עלייתה של מדינת הלאום; המחלוקות הנוכחיות הן גם על סוגיות פוליטיות כמו הפללה של הפלות, הזכות לשאת נשק, ביטוח בריאות ועונש המוות. השמרנים תומכים בממשלה קטנה; הליברלים רוצים יותר שירותים ממשלתיים. חילוקי הדעות הללו מעולם לא היו עמוקים כמו היום, במיוחד בעולם המערבי.

הרפורמציה גרמה לפירוק האימפריה הרומית הקדושה, וגם למשבר הנוכחי יש השלכות גיאו-פוליטיות. פרנציקוס העביר את משקל הכובד של האפיפיורות מאירופה וצפון אמריקה לעבר הדרום, במיוחד אסיה. רבים ממבקריו במערב, במיוחד בארה"ב, טוענים ששערוריית עבירות המין היא לא רק כישלון מוסרי-דתי, אלא גם כישלון בהיצמדות לערכי המערב.

השאלה הגדולה היא מה יקרה בהמשך. פג'יולי סבור, כי פילוג רשמי אינו סביר בטווח הקרוב, שכן מי שעשויים להתפלג ממוקמים בארה"ב ובמוסדות קתוליים רבים הפועלים מחוץ להיררכיה של הכנסייה. תסריט סביר יותר הוא שהכנסייה הקתולית תמצא את עצמה במבנה המזכיר את זה של הכנסיות האורתודוקסיות המזרחיות, שלחלקן יש זהות לאומית חזקה. הלאומיות משפיעה על התיאולוגיה של אותן כנסיות, והפטריארך הוא ראשון בין שווים וניצב במרכז האחדות האורתודוקסית. הוותיקן אינו צריך לנטוש את התפיסה הגלובלית של הקתוליות, אם כי ייאלץ לשלם מחיר בדמות פגיעה באחדותו הפנימית.

נכון לעכשיו, התרחיש הסביר ביותר הוא העמקת הפילוג הבלתי-רשמי בכנסייה. הקתולים יישארו כפופים באופן רשמי לאפיפיור אחד ולהיררכיה אחת, אך קבוצות ניאו-מסורתיות ימשיכו לפעול במסלולים משלהן. זה יהיה מסע ארוך: ניסיון לחזור למודל של הכנסייה מלפני המאה ה-20.