על פניו זירת עימות כמו זו של ישראל ורצועת עזה מקיימת בתוכה את כל המשתנים הדרושים לעימות צבאי רחב היקף פעם בכמה שנים. עובדה, מאז חמאס השתלטה על הרצועה ביוני 2007, רשמו שני הצדדים שלושה סבבים ארוכים (צוק איתן, האחרון שבהם, היה הארוך מכולם). בתווך היו אינספור חילופי מסרים (ירי תלול מסלול מזה. תקיפות אוויריות של צה"ל מזה), שלא הביאו לפריצת דרך ביחס למצב בחזית הדרומית.
מה השתנה הפעם? הטרמינולוגיה. ישראל רואה, בצדק, את השימוש בעפיפונים למטרת הצתות כטרור. אין באמת דרך אחרת לראות את הדברים על-פי המשפט הבינלאומי. חמאס, לעומת זאת, רואה בזה מחאה עממית. וכאן בדיוק נוצר מאז מרס האחרון ניגוד אינטרסים משמעותי בין שני הצדדים, שמשחקים לא רק בחיי אדם (בעיקר פלשתינים הרוגים מדי שישי) אלא פינג פונג ללא הכרעה. העובדה שחמאס מכתיבה את קצב הפעילות העממית-טרוריסטית היא זו שמאלצת את ישראל לייצר משוואת תגובה אפקטיבית.
האמת היא ששני הצדדים לא רוצים מלחמה. בכל הנוגע לחמאס, שלוש סיבות לכך: האחת, הכרה ביתרון הצבאי העצום של ישראל ביחס ליכולות הפעלת הכוח של התנועה; השנייה, רצון של חמאס לשקם את מערכיה הצבאיים מבלי לרוקן את המחסנים. הפתרון הזול, היעיל והמכאיב מבחינת ישראל שנמצא הוא טרור העפיפונים; השלישית היא חוסר הרצון הבולט לדרדר עוד יותר את מצבה של האוכלוסייה ברצועה. אותה אוכלוסייה, שלא השכילה עד היום, בין אם מפחד או מכל סיבה אחרת, להצמיח מנהיגות חלופית לזה של חמאס. לכן יחיא סנואר אומר שהוא לא רוצה עוד מלחמות אבל לא מתחייב לא להילחם עוד משום שלא ויתר על החזון של פלשתין מוסלמית.
בצד הישראלי המצב לא הרבה יותר טוב. על פניו ההחלטה לצמצם את מרחב הדיג ולהפסיק הכנסת דלק וגז לרצועה היא תגובה הולמת וראויה למופעי האלימות הפלשתינית על הגדר. אבל האמת היא שמנעד האפשרויות הסביר לא מאפשר הרבה יותר מזה. האחריות להידרדרות הומניטרית ברצועה תוטל על ישראל השולטת במעברים והיגררות למערכה צבאית ממושכת, שאולי תחייב גם כניסה קרקעית של צה"ל, היא מציאות שבשנת בחירות אינה בבחינת האופציה המועדפת.
ונניח שתהיה הסלמה ברצועה, מה יהא בסופה? יימנו עוד קורבנות, יהיה עוד הרס, תושג רגיעה לפרק זמן שאיש אינו יכול לנבא עד הסבב הבא. כי האמת היא שמול הרצועה יש רק שתי חלופות: הכרעה או הכלה. ויפה שעה אחת קודם למען ביטחון כולנו.
