תמונה ראשונה:
יעקב וינרוט יושב במשרדו הישן, ברחוב הוברמן בתל אביב, מול היכל התרבות, כולו נרעש ונסער. מה קרה? "ראית את האיש שיצא מכאן?", השיב לי בשאלה. "הוא נפגע במלחמת יום הכיפורים. כאשר הוא מסתכל על ידיו" - פרס וינרוט את ידיו שלו - "הוא רואה דם. ולא מוכנים להכיר בו כנכה! אני אלך לבג"ץ בחינם!" אני לא יודע אם עתירה כזאת הוגשה, אבל הלהט היה הכי אמיתי שיכול להיות. נגרם עוול, ומישהו צריך להילחם כדי לתקן אותו - והמישהו הזה יהיה יעקב וינרוט.
תמונה שנייה: ערב זיכרון לעו"ד אליהו מירון בישיבת "מעלה אליהו" בתל אביב. וינרוט הוא המרצה המרכזי. הנושא: דין רודף. אבל לא השימוש הפוליטי המעוות והשקרי שנעשה במונח הזה, אלא הצד ההלכתי המקורי שלו. וינרוט שואל בהרמת קול נסערת, ממש כמו באירוע של פגוע ההלם: "איך יכול להיות, שעובר שטרם נולד ייחשב לרודף אם הוא מסכן את חיי אמו, ויצילו את אמו על חשבון חייו? הרי הוא לא נולד! הוא לא חושב! הוא לא עושה כלום!" והתשובה: דין רודף הוא מצד התוצאה, לא מצד הכוונה; העובר מסכן את חיי האם - אז חייה קודמים. זהו שילוב של וינרוט המשפטן, וינרוט הגאון ווינרוט התלמיד-חכם.
תמונה שלישית: ערב זיכרון נוסף לאליהו מירון, אותו מקום, שנה אחרת. וינרוט פותח את החומש ומקריא את פירושו הראשון של רש"י על התורה, ולפיו בריאת העולם מסופרת לנו כדי שנוכל לענות לגויים שיטענו שגזלנו את ארץ ישראל: העולם נברא בידי הקדוש ברוך הוא, הנותן אותו למי שהוא רוצה. ושוב הוא שואל: "איזו מין תשובה זאת?" והוא עונה: זו התשובה הכי טובה שיש, משום שאיתה אי-אפשר להתווכח. זה לא עניין פוליטי הנתון לשינויים, אלו לא עובדות היסטוריות הנתונות במחלוקת; זכותנו על ארץ ישראל היא זכות אלוהית. זהו וינרוט הציוני ואוהב הארץ והמדינה, למרות הכיפה השחורה שעל ראשו.
תמונה רביעית: וינרוט חוקר בחקירה נגדית את
ערן מלכה בפרשת
רונאל פישר. בקושי הולך, מראהו החיצוני מכמיר את הלב. בנימוס רב הוא מבקש ומקבל מהשופט
משה סובל רשות לחקור בישיבה. יום הדיונים קצר מהרגיל בשל מצבו הרפואי. האולם מלא, כי כולם רוצים לראות את וינרוט, הליטיגטור הענק - ויודעים שאולי זו הפעם האחרונה. וינרוט חוקר בצורה ממוקדת, שום פרט אינו חומק מעיניו ומאוזניו ובעיקר ממוחו. זהו וינרוט המשפטן הדגול, לוחם הצדק, עד הרגע האחרון.
