אַב הֲמוֹן גּוֹיִים

וְאֶלֶּה צֶאֱצָאֵי תֶּרַח אֲבִי אַבְרָם וְנָחוֹר

אֱֱלֹהִים בָּחַר בּוֹ וְהִשְׁאִיר את נָחוֹר אָחוֹר

וְאֶלָיו נִלְוָה צֶאֱצָא אָחִיו, הָרָן בֶן תֶּרַח

שֶׁגָּם הוּא נֶחֱשַׁב עִקָּר וְלֹא כְּעֹדֶף סֶרַח

ומִכָּאן תּוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל אָז נִתְגַלּוּ בָּאִישׁ

שֶבָּחַר בּוֹ אֱלֹהִים וְהוּא נַעֲנָה לַצָּו חִישׁ

הָלַך לוֹ מְאַרְצוֹ וּמִמּוֹלַדְתּוֹ מְאוּר כַּשְׂדִים

מַעֲרָבָה מְעֶבֶר לַיַּרְדֶן צָפוֹנָה גָּם הִדְרִים

וּכְאַב הָמוֹן גּוֹיִים אַבְרָם לָעַמִּים נוֹדָע

כִּי הָיָה הָרִאשׁוֹן אֲשֶר לֶאֱלֹהִים הִתְוַדַּע

הוּא הִתְוָה דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל וְהוֹלִיכוֹ לְאוֹרָהּ

יָרַד מִצְרַיְמָה וְעָלָה מִמֶּנָּה לְקַבֵל תּוֹרָה

שֶׁבְתַהֲפּוּכוֹת הַזְמָן עָלָיו שַׁמְרָה

אב-רם היה אברהם בעיני אלוהים ואדם

"אב רם" היה אברהם והכל מתברכים בו ששם יעודו לעשות נפשות לאמונה באל עליון אחד. וכל אשר היה כל אחד מבני דורו כדי להתגייר (במשמעות המקובלת בדת משה וישראל ביהדות) היה די בהצהירו: אני מאמין באמונה שלמה באל עליון - הוא אלוהי אברהם וכי אין זולתו אלוהים. וחכמינו אמרו כך היה אברהם מְגַיֵּר את האנשים ושרי הייתה מְגַיֶּרֶת את הנשים. קבלת האמונה נחשבה בעיני בני האדם כלידה מחדש. בקבלת האמונה לא היה הבדל אם זה היה אדון או עבד או שפחה, כי הרי כל בני האדם שווים בעיני האלוהים וכך אלוהים יצר את האדם וממנו את חוה. בתקופתנו אנו רואים כי ככל ששמים יותר כבלים על הגיור, כך הולך מספרו של עם ישראל ופוחת בעמים. ואלה שנהגו כמו בימי אברהם בקבלם עליהם את האמונה בקיומו של האלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ. וכל אלה שלא קבלו עליהם את האמונה באל עליון הנעלם והנסתר מעיני אדם, נשארו עובדי אלילים שהמירו את האלוהים בפסילים בדמות אדם או חיה, כפי שהיא מתוארת בתורה ובכתובים לשלילה, כדמויות מעשה ידי אדם, מאבן או מעץ שיש להם פה להם ולא ידברו, אזנים ולא ישמעו, רגלים להם לא יהלכו, ולא יהגו בגרונם (כולל הנצרות שרואה באדם אדם בשר ודם דמות אלוהית). ראינו עוד כי כדי לבחון אם אברהם שקבל עליו את האמונה באלוהי השמים שראהו בחוזנו, אם הוא איתן באמונתו, נסהו בעשרה נסיונות. הנסיון הראשון הוא בצוותו לאמור: לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ (יב/א). כלומר להינתק ממשפחתו ומארץ הולדתו, ולית מאן דפליג שזה נסיון קשה ביותר ואברהם עמד בו. רק לאחר שעמד בנסיון לו נתגלה אלוהים אל אברהם שנאמר: וַיֵּרָא ה' אל אברם ..(יב/ז) מכאן מבינים שבהתחלה אברהם ראה את האלוהים בדמיונו ואילו לאחר שעמד בנסיון, אלוהים נתגלה אל אברהם. זה שגרם לאברהם לבנות מזבח לה' שנאמר: ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו (יב/ז). אברהם עתיד לעמוד בעשרה נסיונות (מסכת אבות ה' ד') שהאחד קשה מקודמו רק אז נהיה אב המון גויים וכפי שתואר בהמשך על-ידי בני חת "נשיא האלוהים" (כג/ו).

התפתחות האנושות אחרי המבול

משנצלו נֹחַ ואשתו ובניו ונשותיהם, החלה האנושות להתפתח ונתפלגה לגזעים שונים המוכרים לנו: שֵׁם מיצג את אנשי המזרח הקרוב שעל פני כדור-הארץ. חָם מיצג את האוכלוסייה ביבשות החמות-השחורה יֶפֶת מיצג את האוכלוסייה הרחבה ביותר בעלי עור לבן וצהוב והאדום. אין חלוקה זו מבוססת מדעית, אבל כך נכתב בספרי ההיסטוריה על הָרָסִיזְם = הגזעים. בלימודי ההיסטוריה הכללית מונים ארבעה גזעים: שחור, חום, לבן וצהוב. זאת המציאות על פני כדור-הארץ. חז"ל נתנו לחלוקה אנושית זו: כנויים כאשר: שֵׁם מסמל אוכלוסייה קדושה שישראל חלק ממנה על כן הוא מכונה בתורה "עם קדוש". הקדושה כאן איננו דָבָר מֻלָּד היא תוצאה של התנהגות ומעשים של האדם, בעשית מעשי קְדֻשָּה ואחד המעשים כפי שֶׁנִוָּכַח היה, מעמד הר סיני עליו ניתנה התורה לעם ישראל, בכך עם ישראל נתקדש, ואלוהים הוריש לישראל את הארץ. נטלה מהכנענים ונתנה לישראל (כפרשנות רש"י). ואילו הכנענים לפי חז"ל סמלו אז את הטֻּמְאָה שאיננה מתחברת ל"קְדֻשָּה", הם לא נתחברו לישראל שהם צאצאי שם. לעומת זאת ניתן לחבר קְדֻשָּׁה עם חֻלִּין שזה משלים את זה, שלא כמו חבור טֻמְאָה וּקְדֻשָּׁה, שזה דוחה את זה. מכאן נדחית תאורית ה"שִׁלּוּשׁ" בנצרות שבבסיסה נמצאת התאוריה בדבר "האב, הבן ורוח הקודש". זו עבודת אלילים בהתגלמותה . מה עוד .והנצרות החזירה את ה"צְלָמִים-הַפְּסִילִים" לכנסיות ומחוץ להן. הנצרות חדשה גם כל הטקסים החיצוניים וסממניהם, המזבח והקטורת ולחם הקדש. שהיו לפי התורה בבית המקדש כל עוד ועמד על תלו. זה ההגדרה של "עבודה זרה" שנזכרת המגונה בתורה.

אברהם ותפילתו בעבור בנו ישמעאל

ישראל מְשַׁיְּכִים את אברהם כאבי ישראל, בעוד אמר בקב"ה כי הוא אב המון גוים. ואכן אברהם הוא גם אבי הישמעאלים -האיסלאם אשר אמצו לעצמם, כאלפיים וחמש מאות שנה אחרי שעם ישראל היה קים ואשר קבל התורה בהר סיני, את העקרונות שבתורת משה את האמונה באל אחד וראו באברהם אבינו אביהם גם המכונה בלשונם "אבראהים אל ח'ליל" (אברהם הידיד - ידיד-יה) גם מפני שהתישב בבואו לארץ כנען בעיר חברון שם זה נגזר מהבטוי "חבר" או ידיד או ח'ליל - "אל-ח'ליל" האיסלאם אימץ את האמונה באל אחד וביטל כל הפסילים, ואנשים עושים ברית מילה (כי ישמעאל נימול. זה מביא אותנו לתפילת אברהם בעבור ישמעאל, בבקשו בעבור מאת השם: לו ישמעאל יחיה לפניך (יז/יח). על כך כתב הרמב"ם תשובה לשאלה בשאלת אמונת הישמעאלים היא דת האיסלאם, כי הם אינם עובדי עבודה זרה ומאמינים בה' אחד וכך כתב: אמונת הישמעלים ב"ייחוד" (באמונת הייחוד- التوحيد لا اله الا الله) שאין בה דופי. לעומת עשו שהנצרות מיוחסת אליו שהיא עבודה זרה בתקוה שבאחרית הימים יתרחקו הנוצרים ממנה ויכירו בה' אחד (לא בשילוש) כפי שהתפלל יצחק על בנו עשו שיקבל חנינה וישוב לאמונה של אברהם. רש"י התייחס לשם אברהם ותוארו וכתב: "אב המון גויים" לאמור שהיה קודם ל-"אב-רם" ולאחר מכן הוספה לשמו האות ר אב-(ר)הם על כן נהיה ל אב המ-ון" רש"י מבהיר כי היה אברהם תחילה אב של גוי אחד של ארם, ובבואו לחרן עם אביו וגלה את האלוהים, נהיה אב של גויים רבים, ייתכן כי לכך נקרא שמו תחילה אברם, כי אומנם היה אדם חשוב אב -רם, רם מעלה, ומורם מעם ונהיה לאחר מכן ל"אב המון גויים". לאחר שלחם אברהם נגד חמשת המלכים, שנלחמו במלך סדום וחטפו את לוט בן אחיו. אברהם קם ורדף אחריהם עם קומץ לוחמים: ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק (מב/טו) והשיב את הרכוש שנטלו עמם למלך סדום גם מלך שָׁלֵם קבל פני אברהם בלחם ויין וברכו ומלך סדום שהיה אסיר תודה אמר לאברהם: תן לי הנפש והרכוש קח לך (מב/כב). ואברהם דוחה מחוה זה ועונה לו: הרימתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולאר תאמר אני העשרתי את אברהם (מב/כב,כג) עד כמה נדירה התנהגות זו בימינו, "לא מחוט עד שרוך נעל" והמבין יבין. אברהם היה רודף שלום ונהג בפתרון מחלוקות בדרכי שלום, מנהג המאפין את עם ישראל לאורך הדורות . מדי פעם צריך לשוב ולהזכיר לעצמנו את עקרונות השלום כפי שזה התרחש בין אברהם ולוט כך ואת ונקיון הכפיים במלחמתו למען מלך סדום ולהצלת לוט. בדחותו קבלת טובות הנאה - כּפי שנאמר על זה: הַשּׁחַד מְעַוֵּר עֵינֵי פקחים וִיסַלֵּף דברי צדיקים .

וַיְהִי רִיב בֵּין רוֹעֵי לוֹט לְבֵין רוֹעֵי אַבְרָם

קַם אַבְרָם וְאָמַר לְלוֹט כְּאָחִים אָנוּ גָּם

עַל טְרִיטוֹרְיָה לֹא נָרִיב נִפָּרֵד זֶה מִזֶּה

בְּחַר בְיָמִין אוֹ בִּשְׂמֹאל זֹאת מִמֶּנִּי מַחֲוֶה

בְּחַר לוֹט בַּכִּכָּר וְאַחֲוַת אָחִים לֹא שָׁבַר

בְּרַם אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן כְּמִצְוַת אֵל בָּחַר

כָּכָה יֻשַּׁב רִיב אָחִים וְלֹא שָׁבְרוּ הַכֶּלִים

בְּכַךְ הֵם נָהֲגּוֹ כַּחֲכָמִים וְלֹא רַק צוֹדְקִים

כְּשָׁיֵּשׁ מַחְלֹקֶת בֵּין קְרוֹבִים אוֹ רְחוֹקִים

תָּמִיד טוֹב לְדַבֵּר לְסִיּוּמָה וְלַחְסוֹךְ דָּמִים

הָיָה וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וּפִתְרוֹן אֵין עֲדָיִן

כֹּל שֶנּוֹתַר לַיְרִיבִים לְבַקֵּשׁ חַסְדֵּי שָׁמָיִם

זֹאת לָמַדְנו מְאַבְרָהָם אַב הָמוֹן גּוֹיִים

שֶׁקִּבֵל מַתַּת מִשָּׁמָיִם אֶרֶץ רַבַּת לְאֻמִּים

וְאַנְשֵׁי לוֹט בַּיֵּשׁ שֶׁנִּתַּן לָהֵם לֹא הִסְתַּפָּקוּ

הַיְרִיבִים בְּחָכְמַת אֶבְרָהָם נָהֲגוּ וְיַחֲלוֹקוּ