עו"ד יעקב וינרוט היה מורי, רעי ושותפי האהוב.

בשנת 1990 פנה אלי, עורך דין בתחילת דרכו, יעקב וינרוט והציע לי להצטרף כשותף צעיר למשרדו רב-המוניטין. לא בלי היסוס החלטתי לעזוב משרד אזרחי-מסחרי מוביל (במונחים דאז) ולנחות במשרד קטן ששכן בדירה ברחוב אבן גבירול בתל אביב.

במהרה גיליתי עולם שלם וחדש שנוצק בדמותו של יעקב וינרוט. תחומי המשפט בהם עסק וינרוט היו הרחבים ביותר שניתן להעלות על הדעת - משפט פלילי, משפט אזרחי, משפט ציבורי, ונגיעות בתחומים נוספים דוגמת משפט עבודה, מעמד אישי ועוד. עיסוק נרחב זה היה - ונותר - חריג למדי בענף עריכת הדין.

אבל זה לא היה העיקר. וינרוט היה אדם משכיל ורחב דעת באופן יוצא דופן. כמעט שלא הייתה דיסציפלינה במדעי הרוח בה לא גילה בקיאות מופלגת: פילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ועוד ועוד. ומעל הכל, וינרוט היה בעל השכלה תורנית רחבה מאין כמותה. ואת כל המטען האינסופי הזה הוא יצק לתוך עולם המשפט - אותו אהב ובכוליותו גם הטיל ספק - והעניק לו עומק בל ישוער.

קיים פן נוסף שאינני משוכנע שרבים מודעים לו. וינרוט היה כל חייו, עד ימיו האחרונים ממש, בחזקת תלמיד. לעולם הוא למד, חקר והתייגע. על שולחנו היו מונחים טקסטים וחיבורים בהם דרש, משל היה סטודנט או תלמיד ישיבה עול ימים.

וינרוט הכיל בקרבו ניגודים אין-ספור. אך, זהותו העמוקה ביותר הייתה יהודית-חרדית, אך בכל נימי נפשו הוא היה ליברל והומניסט; לפחות עד שערכים אלה התנגשו עמוקות עם החרדיות שבו, ואז עשה כל מאמץ לנסות ליישב ביניהם. לעיתים תהיתי האם השניות שאפפה את נתיבות חייו היא זו שגרמה לאי-שקט וחוסר המנוחה הפנימי שהתקיימו בו, אך תשובה טובה לא מצאתי.

בצד הצלחותיו ופרסומו הוא נותר אדם צנוע, המכיר בערך עצמו אך חף מגינונים המלווים לעיתים אנשים במעמדו.

גורלה של מדינת ישראל העסיק אותו. בה בעת הוא חרד מפני כוחה של המדינה. זכויות אדם בכלל וזכויות נאשמים בפרט, היו נר לרגליו של הסניגור שסינגר על רבים כל כך. משפטו שלו היה נקודת מפנה בחייו. הפרקליט המחונן מכולם מצא את עצמו מתגונן מפני אישום שהאשימה אותו מדינת ישראל. כידוע, המשפט הסתיים בזיכוי, אולם נדמה לי שהסדק שנפער לא הצליח להתאחות.

מי יתן ונפש סוערת זו מצאה עתה מנוחה.