מה נרצח בחברה הישראלית? מלכודת פנימית (חברתית) ומלכודת חיצונית (מנהיגות כושלת). למעשה אנחנו מוגבלים בשיח אמיתי על הרצח בדם קר ועל כל הקשור בו. קשורים בו לועי הר געש רבים, שהלבה שלהם נמשכת מהעניין העדתי, הספירה האשכנזית ופעלה הענק להקמת אומה עברית והספירה המזרחית שעמדה משתאה ונגררת-כועסת ומחפשת את ילדיה החטופים ממש ואלה הסימבוליים. המשיח בן-גוריון חטף את החזון הדתי המיסטי ושלט בו. באותם ימים גם תימנים היו מלכים: "מלך הפלאפל".
עניין המשיח החילוני ומלכי הפלאפל הסתירו זעם ובושה, מה עוד שרגשות נקם נצפנו בו. התימנים רקדו מול האשכנזים בלהקת ענבל... אבל במשפחה התימנית סיפרו בלחש על תינוקות חטופים.
... אין כמו סופר לדעת מה אירע כאן. יגאל ו
חגי עמיר גדלו והיו לשמנה וסלטה של השנאה. איננו בשלים לשאול שאלות פסיכולוגיות שאינן לחלוטין ספקולטיביות. האימה אוכלת אותי בכתיבת הדברים. בוודאי. הנה כך הם ניסו לבנות מדינה נכונה. ביריות אקדח.
. כמה רחוק מדברי רבי שלום שבזי, המשורר שכתב אהבה: "אהבת הדסה על לבבי נקשרה..." וכשהיה עיוור כתב: "כי הגויה חלתה / גם עין ימיני כהתה / חסד וחיים ראתה".
רוצח עם כפה שחורה ולימודי... משפטים, ואוויל. עניינו של הרוצח לא נידון באומץ - הוא מספק לסופר ו... לפסיכולוג - פוטנציאל מעורר אי-נחת וחרדה לומר בגלוי - על תת-מודע שסופר ייטיב לפשפש בו.
לסופר יש הגנה בסיפור להרהר על הקשר בין הזעם של בני העדה התימנית על האליטה הלבנה. נראה שרועדים מפחד לדון בזה בגלוי.
שלוש יריות או שתיים? לא זה מה שחשוב.
יגאל עמיר הוא רוצח אוויל, אם ננעלו דלתי נדיבים דלתי מרום לא ננעלו. כיוון את קנה האקדח לגבו של אדם וירה. הסביבה המנטלית בה חי, הסיפורים שקלט, יכולים לספק לסופר חומר מעורר חלחלה על זרמי השנאה והקנאה התת קרקעיים הרוחשים בחברה הישראלית.
וביחס לרבין - גם כאן יש להביט באומץ על המנהיג על מלוא פניו - כי יש פן אחר - רבין לא היה חף מדברי הבל שמשפיעים עלינו עד היום: "לא יבואו קטיושות מעזה"!
יום עצוב. יום עצוב.
ביוטיוב מתפרסמים סרטונים רבים המזכירים את כישלון משיחיותו של
יצחק רבין:
בּוֹאוּ נַקְשִׁיב לְיִצְחָק רַבִּין:
אִם אַתֶּם מוּכָנִים לְהַקְשִׁיב לוֹ שׁוּב,
כָּךְ הוּא אָמַר, מִלָּה בְּמִלָּה אֲנִי מְתַמְלֵל:
"סִפּוּרֵי הַבַּלָהוֹת שֶׁל הַלִּכּוּד מֻכָּרִים" פָּתַח וְאָמַר. וְהִמְשִׁיךְ בַּלַּהַט:
"הֲרֵי הִבְטִיחוּ לָנוּ גַּם קַטְיוּשׁוֹת מֵעַזָּה!
כְּבָר שָׁנָה רְצוּעַת עַזָּה,
נְתוּנָה לְמָרוּת הָרָאשׁוּת הַפָּלֶשְׂתִּינָאִית!" וּמִיָּד הוֹסִיף:
"לֹא הָיְתָה עוֹד אַף קַטְיוּשָׁה!
וְלֹא תִּהְיֶה קַטְיוּשָׁה!"
וְאָמַר שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים:
"וְכוּלוּ
וְכוּלוּ
וְכוּלוּ"
"כָּל הַדִּבּוּרִים - הַלִּכּוּד פּוֹחֵד פַּחַד מָוֶת
מִשָּׁלוֹם!
פַּחְדָנֵי הַשָּׁלוֹם!
זֶהוּ הַלִּכּוּד שֶׁל הַיּוֹם!
זֶה לֹא הַלִּכּוּד שֶׁל מְנַחֵם בְּגִין, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.
שֶׁהֵעִיז"
כֹּה אָמַר יִצְחָק רַבִּין.
וְצָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהֵעֵז.
כִּי הֵעִיז פֵּרוּשׁוֹ בְּעִבְרִית-
שֶׁנָּתַן מַחֲסֶה, אֲפִלּוּ לְעִזִּים, בַּדִּיר.
וְהִכְנִיסוּ לָנוּ בֶּאֱמֶת עִזִּים הַרְבֵּה,
וְיִצְחָק רַבִּין, וְיִגְאַל עָמִיר וְהַסַּרְכָּזוֹת,
וּלְפָחוֹת יֵשׁ עַכְשָׁו קָפֶה בַּחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים
וְגַם עוּגָה בַּחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים
וְזִיּוּנֵי שֵׂכֶל שֶׁל מַחְזִירִים בִּתְשׁוּבָה בְּחִנֵּי חִנָּם.
כָּל אֶחָד וְהָעֵז שֶׁלּוֹ
בְּדִיר חַיֵּינוּ.
