זה זמן שבלי משים אני רואה את עמוד מודעות האבל ראשונה ב
עיתון הבוקר. אני חש בי השלמה עם חרדה שמא מודיעים על פרידה של עוד איש או אישה שהילכו בנופי חיי בטרם יהיו נופים אלה שלכת, זה לא קורה. כמעט לא. רחוקים ששמם לא ידעתי, הולכים לבית עולמם יותר מקרובים ששמם מעורר דברים שהיו. הרחוקים מרובים יותר. הרבה יותר. והקרובים, רבים מהם מיהרו ללכת, והנותרים מתמעטים והולכים. די לי במעוף עין. היא רואה מיד ש'אין', או חלילה ש'יש'. לרוב ברוך השם אין, ואני חוזר לעמוד השער, ולעמוד האחרון ולעמודים שבינתיים ואף על-פי שבכל העמודים האלה שוקקים מתחים מכאן ומן העולם הגדול, אני קורא בהם נינוח אם אותו עמוד לא דיבר אליי תוגות משלי.
לא היום. לא היה משום מה סיפק בידי לראות את העיתון עם בוקר. בא הערב ואמרתי לי כי לא אקרא בו, כי עבר היום, וכבר הכתוב התיישן, ומה שהחסרתי בקריאה השלימו דברים ששמעתי בדרכים, ומחר כבר פה, ובא עם עיתון. אבל, ייגנז, פתח עצמו העיתון כאילו מאליו בעמוד האבל, והוכיתי תדהמה. שניים. מסגרות צנועות. אבל שחורות. שמות שהאירו דברים שהיו, חיים שתססו, ימים שהיו רעננים וצבעוניים, ובהולים במעש ובתחבולות ובמיני תוחלת, הביטו בי בשחור בוטה, לא הגון, כי למות זה כל כך לא הגון. מתי דרובלס, אליעזר שפר, נוחם עדן, שני חבריי בהנהלת ההסתדרות הציונית, שניהם יום אחד, יחדיו על אותו עמוד, ואני כמעט לא ראיתי.
לא ידעתי. איש לא צלצל אליי להודיע בשורה קודרת. איש לא שלח לי ידיעה לצגים המחכים בביתי לידיעות מידיעות שונות. בימי השלכת, עצים חדלים בלי איוושה.
מתי היוא רוויזיוניסט לוהט, לא אידיאולוגי על גשרי פיקוד, איש בטן האונייה מטעין בה פחמים בלי לאות להסיע אותה אל חופי הארץ האהובה עליו אהבה יוקדת, פשוטה. סיפר לי פעם, בערב בו חזר אל מי ילדותו הראשונים, כי היה הוא ואחיו ביער בפולין אחרי שאביו ואמו נרצחו, והיה נע עם הפרטיזנים באפלוליות ויודע מתי הם מגיחים לנקום נקמות והיה מגיח עימהם, וכשמלחמה תמה והוא יצא מן היער היה בטוח בליבו כי הוא ואחיו הם היהודים היחידים שנותרו בעולם. ראיתי בו פרטיזן של ארץ ישראל, עוקר הרי מכשולים כדי לקדם עוד מדרך רגל בעוד פיסת קרקע, לוחם מסוקב, אבל כשהוא דיבר על העם היהודי, היה במילותיו הפשוטות איש נלבב, מאהב של כל מה שיהודי בעולם.
אליעזר היה יליד הארץ, נצר לחסידי קרלין, הדרים מטבריה שבצפון לתל אביב ולירושלים, חבר בחבורה שייסדה את הסיעה של צעירי המפד"ל בהנהגתו של זבולון המר עליו השלום, איש ארגון חרוץ, מתון בדעותיו אך חד כתער ביצירת הזדמנויות להישגים פוליטיים. בישיבות ההנהלה כשהכל דיברו, הוא היה יושב וכותב, ללא הרף, לא את הפרוטוקולים אלא תוכניות, איגרות לחברים בארץ ובחוצה לארץ, בונה גשרים. בעבור מתי הייתה ההסתדרות הציונית מטה של כוחות השריון הכבדים שכובשים את הארץ ומפלסים דרך לעם. הוא היה חבר כנסת, אך פרש משם כי ראה עצמו כמי שאובד שם בין המילים ואת ההסתדרות הציונית ראה כביתו למעש. בעבור אליעזר ההסתדרות הציונית הייתה מטה חיל החינוך היוצא להקים מעוזי לימוד של תורת הציונות הדתית בארץ ובגולה.
סביב שולחן ההנהלה הציונית סערו לא אחת הרוחות. יחסי ישראל גולה עמדו על הפרק. ערכי הצינות מול הלחצים של מנהיגות המגביות למיניהן. היה מפגש בין שתי תרבויות ויכוח, שתי תרבויות עשייה, שתי תרבויות ערכיות, אך יצריות יהודית אחת לקיים את עם גלויותיה ואת הגולה עם מדינתה והדברים לא היו פשוטים. הייתי ממונה על החינוך היהודי בגולה, התורני, וראיתי בבתי הספר היהודיים בגלויות הרחבות ובגלויות המצומצמות את הערובה היותר אמינה לרציפות הקיום היהודי. משאבים לא היו. ראיתי באנשי המגביות שותפים הכרחיים לקידום החינוך אף על-פי שהם עצמם לא היו שותפים תמיד לרוח החינוך. מתי היה איש ההתיישבות בארץ ישראל ואנשי המגביות לא היו בעיניו אלא כטועים בדרכי החיים שההיסטוריה גזרה עליהם להגיע לסוף הדרך, ובעימותים לא היה מהסס לומר להם בעברית הקשה שלו דברים תורגמו באוזניהם לשפה שידעו ולא הבינו. אליעזר ראה את העולם היהודי כרשת, כמציאות שיש לקבל אותה כמות שהיא כדי שהמציאות תשנה את עצמה בארגון נכון, בכינוסים מלהיבים, בהצתת הדמיון.
כל זה הוא אנכרוניסטי היום. כמו כל מה שהיה, שום דבר אינו כשהיה. אבל מתי ואליעזר שהיו יישארו מעתה כשהיו. אני נותר אחריהם. אולי כדי לזכור אותם. אולי כדי לכתוב עליהם שתי שורות בעבור יידעו אי-פה אי-שם כי עשו רושם על בניין הזאת במקום הצנוע ה\שהוועידה להם ההשגחה. הם עשו את שלהם באמונה. אמונה שלהם. אמונה בשלהם. עכשיו אינם. והתיבה אמונה מבקשת לעצמה הדים.
