בסוף השבוע שעבר צעדו בלונדון מאות אלפים בדרישה לקיים משאל עם חוזר על הפרישה מהאיחוד האירופי. מנהיג הלייבור, ג'רמי קורבין, לא היה ביניהם. הוא היה בז'נבה, בפגישה עם מישל בצ'לט, לשעבר נשיאת צ'ילה ומי שסבלה כליאה ועינויים במשטרו הרודני של אוגוסטו פינושה. קורבין ציין את יום השנה ה-20 לקמפיין שדרש (ללא הצלחה) מממשלת בריטניה להסגיר את פינושה לצ'ילה.

רבים מתומכי משאל העם החוזר סברו, כי בחירתו של קורבין הייתה משונה: הוא העדיף אירוע שולי בחו"ל על פני אחת השאלות המכריעות בתולדות בריטניה המודרנית. אבל דניאל פינקלשטיין טוען בטיימס, שהבחירה הזאת היא מפתח להבנת הפוליטיקה של קורבין. אבל תחילה יש להבהיר: קורבין לא השתתף במצעד משום שנכון לעכשיו הוא מתנגד למשאל חוזר. זה פשוט.

קצת יותר מסובך להבין מדוע הוא בחר כתחליף דווקא את הפגישה עם בצ'לט. לצ'ילה יש מידה רבה עד להפתיע על דעותיו של קורבין לגבי האיחוד האירופי, מסביר פינקלשטיין. כאשר היה קורבין בן-עשרה, הוא טייל בדרום אמריקה – חוויה שלדבריו הייתה "טובה יותר מאשר ללכת לאוניברסיטה". השיא היה הביקור בצ'ילה, שם הפך לחסידו של המנהיג הסוציאליסטי סלבדור איינדה; קורבין אמר במפורש, שאיינדה היה הדמות ההיסטורית איתה הוא מזדהה בצורה הגדולה ביותר.

בספטמבר 1973 הודח איינדה ונרצח בהפיכה צבאית שהנהיג פינושה. אכזריותו של פינושה הובילה את קורבין לומר, שהוא היה האדם השני בשטניותו במאה ה-20 (אחרי אדולף היטלר). ב-1987 הוא התחתן עם קלאודיה ברצ'יטה, שגלתה מהדיקטטורה של פינושה והייתה לאם שלושת בניו. היא הייתה אשת שמאל ומסורה למאבק נגד החונטה הצ'יליאנית; קורבין הצטרף אליה בהתלהבות.

מבחינתו של השמאל החדש, אליו משתייך קורבין, צ'ילה הייתה אזהרה. איינדה עלה לשלטון בבחירות וניסה להעביר את המדינה לסוציאל-דמוקרטיה. אבל שילוב של כוחות פנימיים (העסקים הגדולים, פקידי הממשלה, התקשורת, המעמד הבינוני הנמוך) וכוחות חיצוניים (ההון הבינלאומי וארה"ב) חיבלו במאמציו ודרדרו את צ'ילה לתוהו ובוהו כלכלי. קורבין מאמין בכך בכל ליבו. הוא רואה את איינדה כמופת לאחרים; בשנת 2013 הכריז שהוא רואה את בבואת מדיניותו של איינדה בזו של נשיא ונצואלה דאז, הוגו צ'אבס.

פינקלשטיין ממשיך ומסביר, כי צ'ילה היא אות ומופת מבחינת השמאל. היא מלמדת שכל ממשלה סוציאל-דמוקרטית עלולה להיות מודחת, ולכן היא חייבת לבצר את שליטתה הדמוקרטית לפני שכוחות השמרנות יפעלו נגדה. היא חייבת לפעול במהירות כדי לגייס את מעמד העובדים, להעביר לידיהם את השליטה ולשבור את המוסדות המסורתיים על-ידי ביטולם או החלפת עובדיהם. לדעת השמאל, צ'ילה גם מוכיחה שארה"ב איננה דמוקרטיה, אלא מעצמה אימפריאליסטית-קפיטליסטית המגנה על האינטרסים הכלכליים של האליטה שלה.

כאן נכנסת אירופה לתמונה. מבחינתם של רבים באגף השמאל אליו משתייך קורבין, האיחוד האירופי אינו בינלאומי אלא סופר-לאומי – מועדון בו הממסד האירופי מתכנס כדי לשמר את כוחו. אירופה בינלאומית תכיר בנזק שגרם האימפריאליזם שלה ותפעל יחד עם המדינות שדיכאה בעבר. לעומת זאת, האיחוד האירופי רואה את עצמו כחלק מהברית הביטחונית עם ארה"ב, המתיימרת להפיץ את הליברליזם, אך בפועל – כפי שמוכיח המקרה של צ'ילה – רוצה רק להפיץ את כוחה הכלכלי ולדכא את האתגר הדמוקרטי מצד מעמד העובדים.

פינקלשטיין מסכם: קורבין ויתר למפלגתו בנושא האיחוד האירופי, כי אין לו ברירה. אבל הביקור בז'נבה? זה מראה מה הוא באמת חושב.