ההרס היה מוחלט. כמו עיר שהופגזה ואף בניין לא נשאר עומד על תילו. נזכרתי בגרמניה של אחר המלחמה. הנה, איש מגיע לנבור בין ההריסות, כשהוא המום ממראה עיניו. הוא יוצא דופן, שכן אין אף אחד אחר, ובגדיו בוהקים בצבעם מול האפור, האבק וההריסות. הוא לבדו שרד והצליח להגיע מהתופת. הוא לא ישרוד שם. אין מים זורמים. אין חנויות. אין כבישים. אין אנשים. אין ביוב. אין הספקת מזון. זו בדיוק הייתה המטרה - שמד מוחלט. ושלא תהיה המשכיות.
זה בא בהפתעה גמורה. נכון שהיו עתודות למקרה תקיפה ומוכנות מוחלטת, אך החיים המשיכו במסלולם, העובדים יצאו מידי בוקר לעבודה, התלמידים לבתי הספר. צריך היה להזין, ללמד, לאמן, לטפל, ליצור, לייצר, לתפעל. מסכת חיים שלמה של עיר עניפה, על כל שכונותיה, שכבותיה ורקמותיה.
ברגע שהתחילה המתקפה, כולם יצאו להגן על ראשי המקום כמו גם על הילדים - דור ההמשך. אך ככל שהם היו גיבורים ומסרו נפשותיהם בחרוף נפש ובלחימה נואשת, הפור נפל ברגע שהחלה המתקפה. ילדים בני יומם היו מוטלים בכל עבר, ואיש אינו שועה לבכיים. זו הייתה מתקפה מחושבת וקטלנית, ומטרתה מוגדרת ומוחלטת: שמד מוחלט - הן של המסד והן של כל יצור חי.
המתקיפים ידעו שהלחימה תהיה קשה, ולכן הם היו מוכנים ומוגנים מראש. מכת מחץ בפרק זמן קצר ביותר, ואז הרס, מוחלט, עד היסוד. עברתי בין ההריסות. הן היו מרשימות, עדות לפרק זמן ארוך של פיתוח ובניה. פה ושם ראיתי סימני חיים, ולא הססתי לקטול אותם בשאט נפש מהולה בפחד. אסור שמי יקום ויתחיל מחדש.
מהלך המתקפה כולה הייתי במרחק בטוח, כשמצלמתי בידי ואני בקשר ישיר עם מנהלה הראשי. יצאתי לראות בשטח את מנוסת המותקפים, אך ראיתי אותם חוזרים ותוקפים, כשחייהם הם בטלים בעיניהם. חיילים נאמנים, צייתנות בצורה עיוורת ומוחלטת. האנדרלמוסיה הייתה מוחלטת, תוהו ובבוהו, אך ידענו שאין להם תקווה. חייבים היינו להשמידם עד היסוד.
התקרבתי והתרחקתי, הן באופן פיזי כשאני שומר על מרחק ביטחון אישי, והן באמצעות עדשת המצלמה החכמה שלי. וכשהכל תם ונגמר, והאזור הוכרז כאזור סגור, יצאתי להרגע, לטעון מחדש את המצבורים, להשטף ולהטהר, לאכול ולישון.
עד המתקפה לא ידענו עד כמה העיר הייתה מפותחת. כלפי חוץ נראו שני מגדלים, אך מאחוריהם הייתה שורה ארוכה ארוכה ומצוברת עד מאוד של מגדלים נוספים, זהים, והם יצרו רשת מסועפת שאין כמוה. רשת מסוכנת רוחשת חיים. המשקיף מבחוץ צריך היה לעמוד על כך שהחזות הייתה של קצה קצהו של הקרחון, שכן ההמולה והרעש שבקעו מהאזור דמו לרעש עשרות אלפי מכוניות העוברות על קטע נתון של כביש מהיר עם עשרה מסלולים בכל צד. רעש-רחש כמו של גלי ים מתנפצים ללא הרף.
בשל כשל תכנוני זה, המתקפה דרשה עוצמה עוד יותר גדולה מזו שתוכננה, והרזרבות הופעלו מיידית כשגודל האיום התברר. הופעלו, וכאמור לא היה לצד מנגד סיכוי. ימים עוד יגידו האם החיסול הצליח, האם השמד היה מוחלט. עדיין מפליא איך הם פלשו, התנחלו, הפכו את המקום לשלהם (אכן, התנאים עבורם היו אופטימליים) וניהלו מסכת חיים עניפה כשהם מתרבים ומתרבים, וסכנתם הולכת וגדלה. רק לחשוב על החוצפה, עזות המצח והסכנה המוחשית שהם יצרו בעצם קיומם. יעז מי להתקרב, רק ירגישו הם שמישהו מנסה לפגוע בהם, מיד ירגיש בנחת זרועם בצורה כה כואבת שאיש לא ינסה שנית.
ואם היה מי מגיע, לגמרי במקרה, הרי בחיים הוא לא היה יוצא. מוות נורא ואיום, אחרי עינויים קשים ויסורים איומים היו גורלו. ייתכן שאפילו גרוע יותר מסדום ועמורה בימיו של אברהם אבינו. כה נוראה הייתה הסכנה, שברגע שהתגלתה והובאה לידי מקבלי ההחלטות, ההחלטה עצמה הייתה פשוטה: חייבים לצאת עכשיו למבצע. אסור לדחות. אסור להתמהמה. חיינו בידינו, והמלחמה היא לחיים או למוות.
תגלית מרעישה, מפחידה
לפני שהכל התחיל, החיים התנהלו על מי מנוחות. מזג אויר נפלא של קיץ סירב לפנות מקומו לחורף העומד בפתח ודורש: כבר אוקטובר, כבר נובמבר, זוז חבר, הגיע תורי! הקיץ בעיצומו, והאדמה מייחלת למים. כך גם החקלאים, אם כי תלותם הדלדלה ואין היא כבעבר. כאילו מהתלים הם - יש עכשיו מים שאינם ראויים לשתיה אך מעולים לגידולים חקלאיים, ניתן לירות בעננים ולגרום להם להוריד גשם במקום ובזמן שרוצים, מרבית הגידולים שונו באמצעים מודרניים להיות עמידים יותר, צמאים פחות ודורשי מים צנועים, האקלים הקשה באזורים מסוימים אינו משפיע בשל שיטת הטפטפות, ואם באמת זקוקים, הרי יש מים מותפלים למכביר.
נראה שאת התפילה-בקשה, הנאמרת מסוכות עד פסח, "משיב הרוח, מוריד הגשם", אומרים אנו ביתר שאת, מייחלים ומקווים לגשם שכבר יגיע, אך הוא מבושש לבוא, מתעכב, שכן חברו בתור לפניו מצחקק לו ושר, מפזם ומכרכר: "מוריד הטל!" מי רוצה גשם וקור ורוח, כשבחוץ כה נעים. הו, השובב!
התעוררתי בבוקר וכשהבטתי מבעד לחלון, ראיתי מעוף דבורים, אלו נוחתות, אלו נוסקות אל על. וכל מי שעקב אחרי דבורים בחייו, יודע שהן עם מסודר, עם מסלולי המראה ונחיתה שלא היו מביישים את שדות התעופה העמוסים ביותר בעולם. עמלות הן, ואין לבזבז זמן, ואם הסדר לא שולט, הרי שהן פחות יעילות, ודבר כזה אסור בתכלית האיסור.
אלא שהדבורים הפכו עד מהרה לדבורים (גדולים ביותר, בצבע חום-צהוב, או שמא שחור-צהוב), ואם לדייק בשמם וזנם המדיוק - ל"צרעה מזרחית". מסלולי הנחיתה וההמראה היו לא אחרים מאשר לשתי פינות חלון חדר הילדים. הדבורים פלשו להן לחלל הקיר אליו נפתחים החלון והתריס, ובנו להם שם, בעומק של מטר רצוף, קן הומה חיים.
כשגיליתי את הקן היו בו מאות דבורים זכרים, עובדים-לוחמים, ושעות הפעילות שלהם מהבוקר מוקדם עד רדת החשיכה. בקיץ הם פועלים, ובחורף הזכרים רובם מתים. המלכה תטיל מספיק ביצים לגדודים נוספים שיבקעו להם ויחדשו את הפעילות עם בוא האביב.
המזל היה שאיש לא ניסה לפתוח את החלון או את התריס, שכן אז הדבורים היו תוקפים אותו שכן תפקידם הוא להגן על המלכה והוולדות. ומי שנעקץ אי-פעם על-ידי צרעה בודדה, יחרד מיד על נשמתו רק מהמחשבה של מאות צרעות תוקפות בו-זמנית אדם חסר מגן.
כיון שהמדובר בבנין בבעלות פרטית, העירייה התנערה מאחריות. מדביר מומחה הוזמן. הקן כולו הושמד לפנות ערב. אך עדיין היו כמה דבורים מחוץ לקן, והם ניצלו. הם חזרו למצוא את גל ההריסות. עופפו ועופפו וחיפשו, אך לא מצאו לא את הקן, לא את הנחילים, לא את המלכה וגם לא את אחיהם-החיילים-הזכרים-האחרים.
קן צרעות, ורק נשאר להגיד ברכת הגומל על שהקן התגלה, ושלא נגרם נזק לנפש חיה.
