סוף, סוף עברנו את מבול ההסתה ודברי הבלע המלווים מדי שנה את יום הזיכרון לרצח רבין ז"ל.
השמאל בישראל הפך יום זה למועד של הטחה אינטנסיבית של האשמות-שווא, גינויי-סרק וליבוי מחלוקות פוליטיות עם הימין, שלהערכתי רוב הציבור סולד מהם ודוחה אותם מכל וכל. אין לפתור את משפחת רבין עצמה מאחריות לשינוי התכנים ושינוי האווירה שניתן, וצריך היה לשוות ליום זה, אותה כפו עליה, בהצלחה, חוגים במחנה השמאל בישראל. על-כן, לדעתי, שותפה המשפחה לכך שיום הזיכרון לרבין - האיש וראש הממשלה שנרצח - לעולם כבר לא יהיה מה שיכול היה וצריך היה להיות - יום של חשבון נפש לאומי.
אין ספק שהקלישאה "דרכו של רבין", שהתכוונה לצבוע בצבע של טרגדיה אישית ולאומית את מהלכיו השגויים באוסלו, הפכה - מאז אימץ השמאל את אירוע הרצח כקרדום לחפור בו - למושג נרדף לכישלון פוליטי קולוסלי.
על-כן, אינני משתתף באזכרות, בימי עיון או באירועים אחרים שאינם אקדמיים באופיים, ולא אשתתף גם בעתיד,
אלא אם יהפוך יום הזיכרון לאירוע ממלכתי בניהול ממלכתי. מכבדי "דרכו של רבין", יכולים "לחגוג" את הישגיה המפוקפקים ובלבד שלא יהיה זה חלק מיום זיכרון ממלכתי. רוב הציבור אינו מעניק ואינו צריך להעניק את הכבוד והזכות לבדות האשמות שווא נגדו, ביום הזיכרון, כאשר בני המשפחה בשיתוף עם יריבים פוליטיים של הימין מטיפים בשער מטעם עצמם מול עולם ומלואו.
דרכו הפוליטית של רבין הייתה שגויה, אבל גם מלווה במהלכים שמקומם לא יכירם בדמוקרטיה מכובדת. למן הטעיית הציבור ערב בחירות 1992, בהן הבטיח רבין הבטחות שכלל לא התכוון לעמוד בהן (הונה את הציבור בהבטחות שווא) ועד להכרעה בכנסת בעד אשרור ההסכם באמצעות מניפולציה מושחתת של קניית קולו של ח"כ גולדפרב, במחיר קידום פוליטי - כל המהלך הוא מקח טעות אחד גדול.
בין התקופה בה זכה בבחירות לבין התקופה בה התחיל במימוש
הסכם אוסלו, היה רבין הרוח החיה בליבוי אש מחלוקת בתוך הציבור היהודי במדינת ישראל, ובדרכו הבוטה עד כדי גסות לא רק נקר את עיני גוש הימין ואוהבי ארץ-ישראל, אלא אף לעג לכאבם והתגרה ברגשותיהם.
מיותר לומר כי כל שגיאותיו לא היוו סיבה או הצדקה לרצח, אולם הם בהחלט היו סיבה והצדקה לקביעה חד-משמעית שדרכו בעידן השני של ממשלה בראשותו (1995-1992) הייתה נלוזה, חסרת אחריות ושגויה מיסודה.
בהשראת אוסלו אבל לא רק בגללו חודדו המחלוקות הפוליטיות-אידיאולוגיות בישראל. אני מעז לומר שחודדו ההבדלים המהותיים שבין "ציונות מגשימה" בימינו, לבין "ציונות מדוּברת" - זו שאין מאחוריה שום שאר-רוח או הגשמה אתגרית. ציונות זו היא שמאפיינת כיום את שאריות השמאל, שכזרם ציוני מגשים, עמד במרכז העשייה בימי הקמת המדינה. בהשראת אוסלו נפלו קורבנות רבים ומיותרים בקרב הציבור האזרחי בישראל, ואש"ף המוכה והמובס בלבנון ובתוניס, הפך לגורם פוליטי בעל מעמד בינלאומי שמעמיס כיום על ישראל קשיים מרובים כחלק ממאבקו המתמשך בעצם קיומנו כאן.
דומני שרוב הציבור מואס בניסיונות השמאל ל"חלוב" מהרצח יתרונות פוליטיים, וישלול מכל וכל כוונות אלה. הדיון בשאלה מה הוליד את אוסלו והוליך שולל את רבין, טרם מוצה. לדעתי לא השלום היה עיקר, אלא טובת המפלגה. אוסלו איפשר בהמשך הדרך את חתימת "הסכם השלום" עם ירדן, כשמחנה השמאל נזקק באופן דחוף להישג מדיני נוכח הצלחתו של בגין להשיג שלום עם מצרים. אוסלו של רבין ומפלגת העבודה היה מהלך נגזר מהלם מלחמת יום הכיפורים וכישלון השמאל במהפך 1977; לדעתי רבין נסחף בגל העכור הזה וכשל בהערכת מלוא משמעויותיו והשלכותיו.
לכן, בקוראי או בשומעי כיום אנשים המצהירים בגאווה שהם ..."הולכים בדרכו של רבין", מסופקני אם מבינים הם את המשמעות של הדברים.
